מדוע מגרד לנו?

פעם היתה לי חברה שנהגה לזעוק רצח כל פעם שמישהו רק נגע בחרק — כולל יתושים. לי, לעומת זאת, בייחוד לאחר כמה שעות בחושך עם הקול המוכר החודר ומחורר ובלתי פוסק הזה, נותר רק לתהות מדוע בכלל נבראה הנבלה הזאת – היתוש. ואל תנסו לבוא אלי עם כל מיני הסברים ארוכי תווך בדבר שרשרת המזון וכן הלאה. אז אעמיד בפניך את שאלת הבוקר-אחרי, דהיינו, אחרי שכבר נעקצת ונאלצת להתמודד עם התוצאה הנפוחה הורודה וה-מ-ג-ר-ד-ת. השאלה שמתעוררת כאן היא מדוע בכלל נברא הגירוד? (ותרשו לי כאן להיעזר בשפת אימי שעשועיה להבהיר את הקושיה, שהרי באנגלית המונחים הם נפרדים and my question here is not why we scratch – clearly we scratch because we itch – but why we itch in the first place? ) את הכאב למשל ניתן להבין כך: הוא מבשר לנו על כך כי חלק בגופנו אינו תקין וזקוק לטיפול או למנוחה. צריכים להקשיב לכאב מפצירים בנו. אולם הגירוד? הרי רק מרימים את היד על-מנת לגרד את המגרד ומיד נכנס לראש קול-אמא רם וחזק האומר לא לגרד. אמנם, הגירוד אינו נוטה לרפא אלא להזיק, להחריף את הפצע, לעקב את ההבראה. אז מדוע בכל זאת אנו מגרדים? כי זה מהנה. מזה מהנה. נוגע בנקודה. מהנה עד הגג. האם רק עבור הרגע הקט הזה של הנאה אסורה בראת את היתוש?