הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אינני זוכרת מתי בדיוק היינו חוגגים את יום השואה בדרום אפריקה. נראה לי שזה תמיד יצא ביום ראשון כך שכולם היו פנויים ממילה. אני זוכרת כטעם לוואי את הפאניקה בבית והניסיון להלביש את כולנו ולצאת בזמן. היינו מתכנסים בכיכר שליד בית ההספד של בית הקברות היהודי. שם, ליד ששת הלהבות עשויות אבן, היה מתנהל הטקס. נדמה לי שבתור נערה אף השתתפתי באחד מהם. דבר אחד בלבד אני זוכרת בבירור — ההליכה חזרה לאוטו כשהכל נגמר. שורות שורות של מכוניות היינו צריכים לעבור עד שהגענו לשלנו, כמעט כולן מתוצרת גרמניה: מרסדס, ב.מ.וו, והמצמרר מכל, volks-ווגן. אבי היה מת לרכוש אוטו כזה אך אמי לא היתה מוכנה להכניסו הביתה. בנסיבות אלה הוא נאלץ להסתפק בשורה של מכוניות אמריקאיות ובריטיות קלוקלות. שורה ארוכה של מכונות כביסה טעוני-תיקון עברו דרך ביתנו מאותה סיבה. אני דווקא הייתי גאה במחאה הקטנה שלנו, במיוחד ביום השואה.
אומי
סלחי על הדקדקנות, אבל ימי זיכרון יש לכתוב: "היינו מציינים" ולא "חוגגים", וגם, מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "חוגגים את יום השואה" נשמע לא טוב.
ובאשר למחאה הקטנה, אצל לא מעט היא נמשכת עד היום, אם כי גם מחאה זו הולכת ונשחקת ואולי טוב שכך.
הי משה. תודה על הערותך. הפעם דווקא השתמשתי במילה הלא נכונה בכוונה. ולא על-מנת לפגוע או לזלזל. הרי שני הורי איבדו את כמעט כל המשפחה המורחבת שלהם בשואה ואבי נמלט ממנו ברכבת האחרונה — זה כבר בלוג אחר. אבל ביום הזה, כשכולם היו יוצאים "אן פמי" לבושים טוב ובמכוניות המרשימות וכל השירים העצובים, היתה שם איזו תחושה של חגיגה?
ולעניין המחאה שבחרה בה אימי, אני חושבת שזה היה המעט שהיא יכלה לעשות, וטוב שהיא עשתה את זה. בשביל עצמה, לא בשביל גרמניה.
שבת בשלום. א.
חלילה אומי, לא חשדתי לרגע שאת נוקטת בלשון זו כדי לזלזל ולפגוע. ואחרי ההסבר, אני מבין למה השתמשת במילה "לחגוג". ואם היית מוסיפה את ההסבר הזה ושמ את המילה במרכאות זה היה מובן ואפילו מחזק את המשמעות שרצית לתת. וכמובן אף מילת ביקורת על אימך.
שבת שלום. מ.
מממ מעניין תודה מ אחשוב על זה. א.
כן, אומי, בטקסיות הזו
של הימים האלה, יש גם מן ה"חגיגה",
כמו לפעמים אפילו בהלוויות רחמנא ליצלן, אם אתה לא מהמקורבים ממש.
חגיגה בפנים עצובות או חמורות, אולי.
צריך לזכור שהטקס הוא לא מה שחשוב וגם לא הסמלים,
אלא המשמעות.
אתמול לראשונה בחיי, בגלל שהייתי קרועה מיום אמש, לא קמתי לצפירה, אלא המשכתי לישון, זה הרגיש לי מפחיד, כמעט כאילו הפרתי צו אלוהי ואני איענש עכשיו.
עבדתי על עצמי חזק והזכרתי שלא בזה מדובר, אלא במודעות שלי למה שהיה, ובמעשים שלי כאדם מול ההיסטוריה הזו.
לגמרי איתך אומי
זוכרת שתמכתי באי נגינת יצירותיו של ואגנר שזה בל יעבור היום וגזעני הפוך על הפוך , אבל בביתנו שבו אבי חגג עם כל מה שגרמני למרות שהוריו נרצחו בשואה וישראל תמיד היתה פחות מידי טובה בשבילו ולבסוף אף חזר לגרמניה- זו היתה המחאה הקטנה שלי. וגם התנגדות לכינון יחסים עם גרמניה.
נערה בת 17 …
מירי, תודה.
בדיוק חשבתי על זה רונית, ההמשך יבוא.