(בהמשך להערה של יעל)
אני יודעת, עוד מילה אחת על הציפור ואני עפה מכאן. הרי כבר הבטחתי לשתוק בעניין. וחוצמזה בכלל לא רציתי לדבר על הציפור אלא באופן כללי על האהבה להתבוננות בבעלי חיים. למשל, לו ניתנה לי הזדמנות לבחור בקריה אחרת הייתי לאחת המדעניות האלה שמבלה את רוב ימיה בקרב להקה של גורילות עמוק בתוך הטבע האפריקאי. אולם אני חוששת שזה לא רק אני שאוהבת לשבת להביט בחיות. נדמה לי שזוהי תכונה רחבה יותר אם לא כלל-אנושית. מה אנחנו מחפשים שם? לדעתי, בעיקר את מעשי הרחמים והחסד שמגלים היצורים המוזרים האלה אחד כלפי השני ולעתים גם כלפנו. ייתכן והאנושיות שלהם מנחמת אותנו. ייתכן גם שאנו מחפשים בחיות את סוד קיומנו כבני אדם.
אומי, בדיוק כתבתי מאמר על אקו-פסיכולוגיה. זו הפסיכולוגיה של האקולוגיה והיא טוענת שהתודעה העירונית שלנו היא מאד צעירה. התודעה היותר ותיקה שלנו קשורה קשר עמוק עם הטבע ובעלי החיים. צמחנו ביחד מאותם חמרים. לכן אנחנו מעין כלים שלובים איתם. טבעי שנאהב אותם, טבעי שנרגיש טוב במחיצתם — על ידם אנחנו בבית העתיק המכיל המזין שגילו כגיל הבריאה.
יפה מה שאתן אומרות אומי וסבינה
אומי וסבינה, זה כנראה נכון. החיות, הרי חפות מכל רע, ועל-כן אנו, אולי מקווים להיות מושפעים מעט מהתום שלהן. וסבינה, זה נשמע כל-כך נכון.
סבינה, את יכולה לתת לי מקור/לינק? תודה. א.
נכון מאוד. אני רואה בהם מלאכים קטנים.
לי זה קורה גם עם ילדים מאד קטנים, הקליפה של ההתבגרות מאד קשה לעיכול.
חיות לא מתבגרות בכזאת אלימות.