לפני כמה ימים איחרתי לאסוף את הבן שלי מהגן והגננת העירה לי על כך. לא משנה שלא הייתי האמא האחרונה שאיחרה, ולא משנה שהסיבה שאיחרתי היתה שבתי התקשרה מבית ספר כי לא הרגישה טוב ושנאלצתי לאסוף אותה מוקדם מן הצפוי, ולא משנה שהיא בכלל לא היתה חולה אלא פשוט רצתה כבר ללכת משם, עובדה שאיחרתי וקיבלתי את שלי על הראש מבלי לנסות להתגונן. 

אולם אין כמו שתיקה כדי לעורר אי-נחת במעיר ולא עבר זמן רב לפני שהגננת אמרה לי את לא כועסת עלי שאני מעירה לך. ואז עשה פי את שלו (כהרגלו אני חייבת לומר) וענה: לא לא אני כבר רגילה. והנה השיב פיה מידה כנגד מידה: כן? דווקא אני מאד מנסה להתחשב בך. 

מאז לא הפסיק להדהד באוזני המשפט הזה: דווקא אני מאד מנסה להתחשב בך. 

במה היא בדיוק מנסה להתחשב? בזה ש"בעלי" לא היה בארץ באותה תקופה, או שמא מדובר בהתחשבות רחבה יותר, למשל, בזה שאינני מספיק ישראלית, או ומרוקאית, או בכלל אמא מספיק טובה? ובמה מתבטא אותה התחשבות: בזה שיש לה למעשה כאלף הערות בשבילי אך היא מחלקת אותן לקבוצות של שתיים-שלוש כל יום?
 

בלב ליבי אני יודעת שהיא אישה טובה ושההבדל בינינו היא למעשה תרבותי יותר מכל. לראייה הסיפור הבא: כל יום כשאני אוסף את בני מן הגן אני פונה אליו בשאלה-ציווי: מה אתה אומר לגננת? והוא מיד ניגש אליה, נותן נשיקה ואומר לה שלום ותודה. ואז גם אני אומרת שלום ותודה (בעוד אני שומעת קולה של אימי: say good-bye and thank you ) ואנו הולכים. אלא שיום אחד, עוד לפני שהספקנו לצאת, אמרה לי הגננת: את יודעת, לא נעים שאת כל הזמן אומרת לי תודה.

לכו תדעו!

דרך אגב, גם אחרי שהיא אמרה את הדברים האלה לא הפסקנו לומר שלום ותודה לה כל יום. זאת ועוד, אני אף חשה שהיא התחילה לאהוב את הנוהג, במיוחד כשבני מתבלבל ואומר לה I love you או במילים שלו אה-לה-לו.