הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום כשהלכתי לתומי בדרך שמעתי מישהו צפצף לי ומיד פניתי אחרוה לראות מי זה. ברגע שסובבתי את הראש כבר הבנתי את הטעות שלי. עיני נפגשו עם עיניו של גבר צעיר מסמיק שהפשיט אותי באמצעותן בו במקום. הרגשתי מלוכלכת.
גם כעסתי על עצמי. היתה איזו תקופה בה זה היה קורה לי הרבה, ההטרדה המינית הזאת, וכבר לימדתי את עצמי בכל כוחי לא להסתובב בשמיעת קול צופר זר. איך נפלתי.
ואולי בזכותי אחר כך ירד היורה? המשכתי ללכת עד שנהיתי רטובה לגמרי וקפואה מקור. רק אז נכנסתי הביתה.
איכסה עליהם …
כמה שזה קורה.
בבונים …
היום זה באמת כבר לא קורה הרבה. נו, הגיל. וגם לא מתגעגעת. בצעירותי זה גרם לי לכך שכאשר הייתי רואה יותר מגבר אחד במדרכה, ישר הייתי עוברת מול. עם אחד עוד הייתי מתמודדת, עם קבוצה, לא. כי בדרך כלל זה לווה באמירות גסות, וזה כבר היה מפחיד ממש. זה היה גורם לי לתחושה משפילה, לא לעונג על שגופי מגרה כאן מישהו.
וכמה פעמים גם נגעו… לא אשכח את התחושה האיומה שזה עשה לי. וזו היתה רק נגיעה מהירה, לא באזור אסטרטגי.
ואילו בת אחותי, בהודו, עם בעלה, באה מולם קבוצת בני תשחורת, ואחד חפן את שדה בידו!!!! היא כמעט נקברה חיה. ישר פרצה בבכי היסטרי. הם אפילו לא התביישו מבעלה. לא יאמן. חשבתי שמזרח, כאישה הולכת עם גבר, היא נחשבת רכושו ולא נוגעים ברכוש של זכר אחר.
כפי שאמרה רונית: בבונים.
זה הדהים אותי עד כמה הרגשתי מושפלת והוא אפילו לא נגע בי. רק הצליח לגרום לי להסתובב כדי שיוכל לראות את כולי. המבט הזאת בעיניים שלו, של נצחון, איך שבחן אותי… נורא.
הספור של בת אחותך נורא.
פעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתי בת חמש עשרה ובאתי עם הכיתה שלי מדרום אפריקה. יום אחד הלכתי ברחוב ומולי שני בנים, אולי בני אחד-עשרה. לא חשדדתי בכלל. פתאם, כשעברו לידי, אחד מהם נשק אותי על הלחי, והמשיך ללכת כאילו כלום. כמובן זו לא הפעם היחידה שקרו לי דברים כאלה — במובן זה אני מניחה כולנו הנשים באותה סירה — אבל אני זוכרת את זה כל כך טוב כי הייתי צעירה מאד והוא בכלל היה ילד, מה שהפך את זה לעוד יותר משפיל.
קשה לי אפילו לחשוב על זה.
לא שאני רוצה להמעיט בחוויה, אבל למה נשיקה על הלחי מילד בן 11 זה משפיל? הרי סביר להניח שהוא פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמו, ומבולבל, ויותר מהכל זה סוג של משחק. הגיל שלו, בעיני, נותן איזו הנחה, סוג של "חטאי נעורים" ושובבות. לא נורא ברור לי למה הנקרה הז הוא באותה סירה עם האחרים.
תאמין לי, לא היה בזה שום דבר חיובי ונעים. הוא עשה זאת כדי לכבוש אותי נטו ולהטיל את עצמו עלי. וגם אם נוציא את כל ההרגשות, כלל ידוע במשפטים הוא: אף נשיקה ללא בקשת רשות תקיפה היא. אומי.
אני חושבת שזה די ברור שכשמישהו נוגע בגוף שלך, ולא משנה באיזה חלק שלו , בלי רשותך, כופה את המגע עלייך בלי לשאול, יש בזה משהו אלים מאיים ומשפיל.
האמת- לא מבינה מה לא ברור בזה.
וגם, אל תחשוב שהגיל הצעיר שלו הפך אותו לקטן מימדים ופחות מפחיד.
זה נורא, וזה מטנף, וכל חדירה למרחב הגופני היא חדירה והיא לא נעימה, אלא אם נעשית בקונטקסט של קרבה או אישור ברור. לכן בעקבות אונס שמרת סנגורים של אנסים צריכים להוכיח שהאישה אמרה "כן" ברור, לא שאמרה "לא". לסרב רובנו לא מצליחות, ההפתעה, ההלם, הם כל כך גדולים (לא משנה כמה פעמים זה קרה בעבר), רובנו נקפא כשזה יקרה. לנשים מאוד קשה לסרב. לכן החוק אומר שחדירה למרחב הגופני של אישה (גם במילים, אפרופו החוק למניעת הטרדה מינית) צריכה להיות בהסכמה ברורה. לכן סניגורים צריכים להוכיח הסכמה ברורה של אישה! ולכן לא משנה בן כמה הילד שעשה את זה, בייחוד משום שגיל התקיפה המינית יורד (גילם של תוקפים, לא של קורבנות). היום ילדים בני 11 כבר תוקפים.
אומי יקרה, לכן קוראים לזה כנראה גשמי ברכה, לשטוף את הטינופת, לפחות חלק ממנה, להחזיר לגוף תחושה, גם אם צחושת קור…
מקווה שאת נושמת. חיבוק.
תודה רותפ ואליענה! ממש הרגשתי מותקפת שנית וחיכיתי שמישהי תבוא ותעזרי לי. תודה רבה. אומי.
רונן, אולי באמת יש הבדל בין גברים ונשים בחוויה הגופנית. אולי גברים ונערים ישמחו אם זה יקרה להם, שמישהי תנשק אותםץ. בנות ונשים לא. אולי כי ככה חינכו אותנו. לא יודעת למה. אולי כי אנחנו בנויות אחרת. אבל אנחנו לא אוהבות שנוגעים בנו בלי רשות. זה לא נותן לנו הרגשה של נחשקות, אלא של חדירה לפרטיות.
איזה גועל נפש. לצעירים של היום אין כבוד לשום דבר ולאף אחד במיוחד לא לנשים. לצערינו זה קורה יותר ויותר, וגם עם נפלת "בפח" אומי החמודה, אל תרגישי שאת מלוכלכת, הרי שהליכלוך הוא זה שמלכלך. תשכחי שזה בכלל קרה.
לאומי היקרה
ולכל המגיבות:
יש לי הצעה מהפכנית – בפעם הבאה כשזה קורה, והלא תמיד יש עוד פעם כזו, הביטי לו ישר בעיניים , חייכי אליו , אולי תגידי בנעימות – יום טוב לך.לא, לא השתגעתי.
ואני כמובן לא מדברת על מקרים של תקיפה או נגיעה. אלה שייכים לסקציה אחרת. אבל למקרים של מבט פולשני, או חודרני, או לא נעים, או ככזה שאנחנו מפרשות אותו ככה, זוהי המלצתי: פחד ממגנט פחד. חיבה ממגנטת חיבה. אנושיות ממגנטת אנושיות. חיוך ממגנט חיוך. יש לי מורה צעירה, מדור האיקס, אנטי קרבנית, היא לימדה אותי את השיעור הזה. וזה לא שהיא לא חוותה על גופה חוויות של הטרדה מינית על גבול האונס. ובכל זאת. המחשבות משנות את ההוויה. עובדה. שמעתי בקולה, וראו זה פלא, כל מני "אנסים פוטנציאליים " מזעזעים שנתקלתי בהם ברחובות הערים, נהפכו בתוך שניות לסתם גברים נחמדים שמחזירים לי, בהשתאות אדירה , חיוך לבבי. בסך הכל משהו בי ריתק לרגע את מבטם.
אי אפשר להשפיל את מי שאינו מושפל, אי אפשר להתעלל במי שאינה ניתנת להתעללות. למדתי זאת על בשרי, בכאבים ויסורים רבים, היום אני בוחרת בחיוכים. היום אני בוחרת בלהתסובב ברחוב פתוחה, בטוחה, לא זקוקה להגנה או למקלט.כשאיני מונעת על ידי פחד, פחד לא נוכח בחיי. כשאיני משדרת פחד, העולם מחייך אלי. כשיש בי אהבה , או אם לדייק יותר, כשאני אהבה, לא ידבק בי דבר אחר.
ממליצה לכולן מכל הלב. ורד.
נהנתי לקרוא אותך ורד. כמה יפה הסברת את המצב, וכמה שאת צודקת.
ורד, את צודקת מילה במילה.
ככה אני חושבת, וזה השינוי ביחס שלי
אל ה"בבונים" הפוטנציאלים, שבדר"כ עם יחס "הוגן" הופכים לרכים כמו חמאה ולסתם בני אדם שרוצים חיבה בסיסית.
מדובר על הרוב, אבל בהחלט יש מיעוט קשה יותר, שבו צריך לנהוג כחוק.
ויש כמובן התעללויות שהן בלתי צפויות, שלא נדע, וכאן זה ממש לא ישנה מי הבחורה.
היא יכולה למגנט או לא למגנט התעללות, להקרין פחד או אומץ, המצב המחריד הוא שאונס לא על אף אחת, יכול לקרות לכל אחת.
בררררר
ורד, את צודקת מילה במילה.
ככה אני חושבת, וזה השינוי ביחס שלי
אל ה"בבונים" הפוטנציאלים, שבדר"כ עם יחס "הוגן" הופכים לרכים כמו חמאה ולסתם בני אדם שרוצים חיבה בסיסית.
מדובר על הרוב, אבל בהחלט יש מיעוט קשה יותר, שבו צריך לנהוג כחוק.
ויש כמובן התעללויות שהן בלתי צפויות, שלא נדע, וכאן זה ממש לא ישנה מי הבחורה.
היא יכולה למגנט או לא למגנט התעללות, להקרין פחד או אומץ, המצב המחריד הוא שאונס לא על אף אחת, יכול לקרות לכל אחת.
בררררר
אני מבקשת להשיב כאן כדי לא לקטוע את רצף המילים של קודמי.
אני מודה לכן מאד על החיבוקים הווירטואליים — לא ידעתי שהם יכולים להיות כל כך נעימים וחמים.
אני חייבת להודות שתגובתו של רונן היתה קשה לי במיוחד — בן זוגי קרא ואמר לי, "את בטח מרגישה כאילו עשו לך את זה עוד פעם!" וצדק. הסולידריות שבאה אחר כך ממש ממש עזרה לי.
ולמה שורד אמרה, הם נשמעים לי קצת מפחידים וקצת פנטסטיים. אני תוהה בכלל אם תוך כדי שמשהו קורה, ניתן לא לאבד את האשתונות ולשכוח את "כל מה שלמדת."
אבל יכול להיות שאם מספיק קראיות חוזרות ניתן להתקדם בכל זאת, ואני שמחה שהדברים כתובים ושמורים לי כאן. ותודה רבה על כך.
מה שבטוח, כרגע אני מרגישה יותר מוכנה לנסות מאי פעם.
נראה שמעז יצא עוז.
לא הייתי מודע לתגובות שקיבלה התגובה שלי כאן, עד ששירה עדכנה אותי (תודה שירה). אני חייב להבהיר שוב שלא באתי להמעיט בחוויה עצמה – החוויה היא סובייקטיבית, ואם הית תחושה של איום, הרי שיש איום. ודאי לא התכוונתי לרמוז שהחוויה היא "חיובית" או "נעימה". אלא שאחרי שקראתי את שאר החוויות שתוארו מעל זה (מה שיעל תיארה) היתה לי תחושה שיש הבדל בין תחושת הבעלות-השתלטות שמתוארת בהם, לבין המקרה הזה, מכמה סיבות.
ראשית מדובר בילד בן 11; אולי אני לא מכיר מספיק טוב איך ילדים בגיל הזה היום, אבל יש לי תחושה שהמניעים שלהם אינם מיניים או אלימים אלא "משחקיים" – כמו שמושכים לילדות בצמות, או שמים רגל למישהו. אני לא הייתי בסיטואציה, ויכול להיות בהחלט שאותו ילד בן 11 ממש לא היה "ילדי" בהתנהגות שלו, או שילדים בגיל הזה הם לא מה שהיה פעם, אבל נראה לי שכן יש כאן עניין של גיל (לילד בן ארבע, אני מניח, לא היו מגיבים באותה צורה).
שנית, נשיקה על הלחי היא בהחלט מגע ובהחלט עניין של פרטיות, אבל היא גם מחווה די מקובלת בין אנשים שבקושי מכירים; באירופה למשל נותנים נשיקות על הלחי בעת ההכרות הראשונית. זה נתן לי תחושה של מעשה קונדס שובב, שילדים עושים כדי להוכיח את עצמם בפני חבריהם וכן הלאה.
נשיקה ידידותית בהיכרות ראשונית כן, רונן. אבל זה היה סתם ברחוב. יש הבדל ענקי.
אני מיד עוברת לקרוא מה שיעל כתבה, אך בינתיים הייתי רוצה לשאול איך אתה ההיתה מגיב בגיל חמש-עשרה אם היית סתם הולך ברחוב ומן הכיוון השני היו מתקרבים אליך שני נערים, סתם, זרים לך לגמרי — ואני מדגישה כאן נערים ולא נערות — ופתאם, כשהיו עוברים על ידך, אחד מהם היה נושק אותך וממשיך בדרכו? היית מוכן לראות בזה עניין של ידידות, צחוקים כו"? באמת באמת?
אומי, קשה לי להבין למה מה שאני אומר לא יוצא כמו שאני מתכוון להגיד אותו. אחזור ואומר שוב, אני לא רואה במעשה "ידידות", "נחמדות", "חוויה נעימה", "צחוקים" או שום דבר דומה. החוויה היא בפירוש *לא נעימה*. חשוב לי להדגיש את זה, כח בכל התגובות משום מה שוב שואלים אן אני רואה בזה חוויה נעימה, ולא כך הוא, ולא אמרתי מעולם שכך הוא.
עכשיו לשאלתך: במצב שבו את מתארת, בהנחה שהילדים הם בני 11 כפי שאמרת (ולכן קטנים ממני), הרי שאני מניח שהתגובה שלי היתה דומה מאוד לתגובה שהייתי מגיב לו היו אותם ילדים דוחפים אותי סתם ככה ברחוב וצוחקים (חוויה שכן עברתי) – תחושה של מבוכה, פגיעה מסוימת, כעס ורוגז על שני הפושטקים הקטנים – אבל זה היה עובר תוך עשר דקות – בקטע של "אוף, הילדים המעצבנים האלה". זאת ממש לא חוויה שהייתי לוקח אתי כפגיעה מתמשכת או כאיזו השפלה איומה – עברתי חוויות הרבה פחות נעימות בתקופת הילדות מילדים שהיכרתי (פירטתי קצת אצל יעל).
אה, והנה הפוסט תגובה שלי.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1821&blogID=23