הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
סדרת טלוויזיה חדשה עוסקת בצד האפל של הישיבות התיכוניות. את הסדרה לא ראיתי, אבל קראתי את הראיון עם היוצרים (*) ופסקה אחת בו לא יוצאת לי מהראש – הנה היא במלואה:
זקבך: "אולי זה יקרה כשהסדרה תסתיים. ברור שיש חשבון, אתה ילד בן 14 וההורים שלך משאירים אותך באיזה מקום. זה נושא להרבה שיחות שהיו לי עם אמא שלי, מה היא חשבה לעצמה כשהיא שלחה אותי לשם. היא ענתה לי: 'אתה רצית' והיא צודקת, רציתי. אבל מצד שני, מהפרספקטיבה שיש לי היום כהורה, לשלוח ילד בן 14 למקום שאונסים בו ילדים? היא לא ידעה, אבל בסופו של דבר היא שלחה אותי לגוב האריות".
למען האמת, אני אישית תמיד התנגדתי לרעיון של פנימיות ועד כה סירבתי אפילו לשקול את האפשרות עבור ילדיי. אבל הבה נודה בכך שהם בסה"כ עדיין קטנים. ומה אני אעשה כשיגדלו קצת? ומאד מאד ירצו (דבר זה או אחר)? ויבקשו מאיתנו, ויפצרו בנו, ויענישו אותנו אם לא נקשיב להם? והרי אומרים לנו להתייחס אל הילדים שלנו כאל בני אדם, עם רצונות ותחושות משלהם, ולכבד רצונות ותחושות אלה? ואז את קוראת את הדברים האלה ואת מבינה שבני הדור הזה זכו גם לאכול את העוגה וגם לשמור אותה שלמה; גם מקבלים את כל מה שהם רוצים וגם מאשימים את ההורים, סליחה, האמא, אחר-כך. איזה כיף להם!
(*) http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1227904.html
אני מפרסמת כאן תגובה שקיבלתי באופן אנונימי למייל האישי. אני מסכימה עם הדברים במאה אחוז אבל הפוסט מנסה להביע את התסקול בביצוע הדברים בפועל. זאת אומרת, קל מאד לראות אח"כ במה טעית בתור הורה (אמא?) אבל כשאת נמצאת "בתוך הרגע", והילד מאד רוצה, ואין סימנים לדאגה אובייקטיבית, זה בכלל לא קל להחליט מה נכון ומה לא.
בכל אופן, הנה התגובה – לשיפוטכם:
מאת: אין לי שום חשק להירשם
דואר אלקטרוני: אבל איזו תגובה מאוימת פרסמת
תוכן המסר: ההתייחסות שלך לוקה בשטחיות ובפגיעות שלא במקומן. הורים צריכים לקחת אחריות. אז מה אם הילד רוצה, הוא הקטין והאם היא הבגירה. והיא לא צריכה לחשוב בעדריות, שאם כולם שולחים אז גם היא תשלח…
ולהמחשת הנקודה:
השנה החלטנו על חינוך ביתי עבור אחד הילדים שלנו. לקחנו את ההחלטה משיקולים שונים ובשורה התחתונה חשבנו שזה הכי טוב עבור הבן שלנו. חשבתי לעצמי גם שהדבר עשוי להגן עליו מפני מעשי אלימות בבית הספר… בכל מקרה, ברור כי אנו לא יכולים להגן עליו מכל רע בעולם. זאת ועוד, מטיחים נגדנו כי להוציא ילד מן הכלל זה הדבר הכי גרוע עבורו. ומי יודע איפה האמת והנכון כאן?
אומי, מנסיוני, בענין גידול ילדים אין שום דבר אוביקטיבי. חובתו של הורה היא לשמוע את רצון הילד, לשקול מה מתאים לו ספציפית ואז להחליט. בכל החלטה יש סיכון וצריך לקחת בחשבון שילדים יבואו בטענות כלפי הוריהם בכל מקרה, אם בגלל מעשיהם ואם בשל מחדליהם.
נראה לי שבחברה הדתית יש נטיה רבה יותר להעביר את האחריות למישהו אחר – להלכה, לרבנים או למה שאפשר לכנות 'מקובלות חברתית' ואכן, קשה לשחות נגד הזרם
זהו חומר למחשבה, תודה אהוד.