השבוע סיימו בגן את נושא המשפחה ולכבוד האירוע הוזמנו למסיבה. אני לא יכולה להישאר אדישה ברגעים כאלה. אני מתמלאה בדמעות במפגש עם עיני בתי השרה אמא יקרה לי. אך בעיקר רע לי, למשמע עוד שיר ועוד שיר ועוד (תמיד עוברים את גבול הסבירות בעניין הזה) על מי זה אמא ועל מי זה אבא, וליתר דיוק על מהם אמהות ואבהות ראויים (לפי הגננת ושותפיה למשימה). מה כל כוונת ההילולות האלה אני שואלת את עצמי? ללמד אותי איך עלי לאהוב את ילדי ("אם אני מחזיק ביד לב // (מקרטון ורוד) זה סימן כי אני אוהב …")? או שכל הטקס מכוון לילדים דווקא, בנימה של compulsory heterosexuality? מה שכן, אפשרו לנו הפעם, לשם שינוי, להביא אחים, ואנחנו הבאנו אחד קטן, והוא אכל את חצי ממחזיקי המפיות (שהיו עשויים מבייגלה) עוד לפני שהחגיגיות התחילו. מעין נקמה מתוקה בטעם מלוח.
אומי, העיקר שהילדה שרה ואת התרגשת אל תקחי את זה ברצינות רבה כל כך, התוכן האמיתי הוא זה הנלמד בבית, מצפיה בנו ההורים, ולא אף שיר ששרים בגן, מקווה שלקטנציק לא כאבה הבטן..:}
אומי, לפחות הכל נגמר אצלך בצחוק.
ולילדים יש אינסטינקטים טובים.
חלק מהשירים האלה,
סוג של סחיטה רגשית לדעתי.
אני זוכרת היטב את השיר "אמא יקרה לי" בביצועי מגיל 4 …
גם אני כמוך, אומי, רואה קודם כל במבט ביקורתי מצבים כאלה, ואולי טוב שכך.
ויפה שלילדים כמו הבן שלך יש עדיין התנהגות טבעית, שמראה לחברה מאיפה משתין הבייגלה ..
תודה חני, ענת ורונית. אני מעריכה את ההערות שלכן.
את כל כך צודקת אומי
זוכרת את הטקסים הבלתי נגמרים האלה בגנים , חוסר טעם וגבולות כמו בהרבה דברים נוספים.
אבל הרעיון של בייגלה כמחזיק מפיות גדול – קניתי !!
נכון נכון ריקי לכן דאגתי לציין את זה!
כתוב מבריק, כתמיד. אבל באשר לתכן: אולי מה שמשעמם ומיותר לנו המבוגרים הציניים, לא מיותר בכלל לילדים.
לא פעם שמתי לב באיזו אהבה בלב ונפש מדבר ילד קטן אל אימו בטלפון למשל. הם צריכים את כל סימני ומשחקי האהבה האלה. לא מחכים להם אחרים, יותר מעניינים.
אולי סבינה, ובכל זאת הייתי שמחה אם היו שם פחות סטריוטיפים.