התמונה העגומה על הקיר

בקצה של השכונה הכי יוקרתית בירושלים ומכאן בישראל כולה נמצא בית יוקרתי משותף מטופח בהתאם כשלצדו קיר. הקיר עבה ונמתח  עד חומה, ארוכה וחלקה, ואין פתחים ואין יוצאים ממנה, ומתבקשת התהייה מה מסתתר מאחוריה. והנה, צייר מזדמן לא יכול היה עוד לסבול את גודל הסקרנות ועמד ועמל ופרס על חלקה תמונה. 

לכאורה, אין טעם להתעכב ולהתמקד באותה תמונה. ניכר שיוצרה איננו אמן של ממש. יש אף משהו ילדותי בקוויה ולא הייתי מתפלאת אם הצבעי לקח חופשה מן התיכון על-מנת לעבוד עליה. איפה הוא היום? אין לדעת, מאז עברו מים רבים מתחת לגשר, הרי התמונה מונחת שם מאז שאני מכירה אותה, ואיש לא טרח להסירה וייתכן שמעולם לא שם עליה בכלל.

באשר לעצמי, אם הייתם שואלים אם ראיתי אותה יצירה חובבנית, הייתי אומרת כן. ומה בה? הצצה אל תוך חדר אפל סודי. מסביב, מסגרת של חלון, תריסים מבית חרושת טוב, פתוחים לרוויה, ולזכוכית נצמדת אישה, ככל הנראה זועקת הצילו, לכל הפחות מנסה את כוחה במרחב האטום לתפוס את העין של העובר ושב, שיוציא אותה משם.

אבל איש לא נחלץ לעזרתה, הרי היא רק זונה. רואים את זה מיד, מן הגבר הגרנדיוזי שיושב לה ברקע, עם הופעתו המתורבתת, עם כובע והכל. בטח יש לו גם שוט ביד. אדרבא, תחושת השפלות הנודפת ממנה עשויה אף היא להסביר מדוע אף אדם אינו מתעכב ליד התמונה השובבה הזאת בקיר הסתום של הבית היפה בשכונת היוקרה, הרי מי רוצה להיראות בפומבי מתעסק עם הדברים האלה לא כל שכן פועל להסירם.

רק השבוע משום מה החלטתי להביט בה שוב ושמתי לב שהאישה המוצבת בקדמת הקיר, זאת שמתחננת לעזרתנו, בכלל לא נראית כמו זונה. הרי היא לבושה בצורה צנועה למדי, חצאית ארוכה ומכסה וחולצה משורוולת לגופה ואם אכן רואים ווי עמוק באזור החזה שאינו מתאים למראה הכללי הרי ניתן בקלות לזקוף זאת להעדר חוש פרופורציה מצד האמן. הסבר אחר סביר הוא שהאיש היושב זקוף מאחוריה הוא אשר פילס לעצמו דרך אל תוך אותו בגד.

אוי לא! פתאום הכל ברור לי. זאת בכלל לא זונה, זאת אישה. אפילו אמא. אולי למופת. עם שם משלעצמה. כמו, למשל, לודמילה אזרוב או זכאי חיזגילוב או אפילו אחד בעברית טהורה כמו שרית זיקרי-בנית. הנה דמן של שלוש נשים שנשאו בשמות האלה, אשר כבר הספיקו להכתים את הדף החלק שהיה צריך להיפתח עם השנה החדשה. הנה מסתלקת בבושת פנים המחשבה המטונפת על השוט. זה לא משחק, זה נשק. ושלא נשלה את עצמנו שוב, לא ידענו, לא ראינו, לא שמנו לב לדבר חריג, הרי בשכונה היפה בישראל, תמונת המצב העגומה אם לא הכתובת המפורשת היתה מזמן על הקיר.

נ.ב. בעודי עומדת מולה על-מנת לצלם את התמונה, ניגש אלי איש ושאל אם אני אוהבת אותה. עניתי לו לא ממש ואתה? והוא אמר בטח, זאת אישתי שציירה אותה, ואף הסב את תשומת ליבי לחתימת בת-שבע המונחת על-ידיה. אם כן, בת-שבע, אני מתנצלת אם פגעתי בך, אבל הרי ידוע לך שעולם האומנות מלא מבקרים אכזריים, ומעבר לכך, הנה, הבאתי לך קצת יחסי ציבור לעבודה שלך, ועוד עם אמירה חשובה לצדה, והרי זה משובח.