בשורה התחתונה עוסקים ארבעת הפוסטים הקודמים באהבה רבה ובאמונה ההדוקה אותן רוחשת החברה הישראלית למקצוע הרפואה ועצותיו, תרופותיו, תכשיריו ומוסדותיו, ויחס זה גם לא פסח על רבות מחברותיי לפמיניזם המקומיות.
במילים אחרות, לסיום הפרשה אני מרשה לי לנצל את מבטי ועמדתי כחוצניקית במלוא מובן המונח של sistah outsider על-מנת להביע מילה גם על התנועה הפמיניסטית המקומית, או לפחות על הכתיבה של חלק ממצדדותיה.
לא אחת אני מוצאת בה רתיעה מוחלטת מן הטבעי-גופני, מלידה טבעית והנקה ועד לנשיאת ילד בערסל וכד'. אלה נתפסות כמאיימות על שחרור האשה ואילו הטכנולוגיה והכימיקאלים והמוסדות למיניהם כאמור מוצגים כעדיפים ומשחררים בהרבה ובוודאות.
על-פי תפיסת עולם זו, נראה כי אין מקום להשקפה ההפוכה, הרואה דווקא בטכנולוגיה/כימיקאלים/מוסדות אמצעים הגוזלים מאיתנו את הכוח שלנו והטומנים בחובם איבוד שליטה עצמית ומסירה של גופנו עצמנו לידי המומחים למיניהם.
פספוס גדול בעיני.
הנה שתי דוגמאות מן הזמן האחרון:
"גברת מג'ונדרת" מאת צפי סער, הארץ, 08.02.11
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1214032.html
The Case Against Breast-Feeding
By Hanna Rosin
http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2009/04/the-case-against-breast-feeding/7311/