הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
(פוסט אחרון בסדרת הדיכאון. מחר הוא צריך לחזור וכבר הערב עלי לכפל את החטא בחזרה ולהכניס אותו טוב טוב לכיס אטום שלא יפרוץ באופן בלתי צפוי. גם לכם נמאס כבר. עד כאן אתם אומרים. בסדר בסדר אני רגילה. אפילו מבינה. אפילו יכולה לראות בדבר משהו טוב אבל בטוח לא קל. תרשו לי רק עוד אחד ואחרון לפני שעליזה באה, קצת קשה אמנם ובכל זאת.)
האדם המדוכא ההולך ברחוב עלול להיתקל בשני סוגים שונים של מבטים: אלה המחייכים ואלה מלאי רחמים. החיוכים מביאים לו לשנוא את המחייכים. הרחמים מביאים לו לשנוא את עצמו.
אוי-קיי! אתם יכולים לבוא לקחת אותי מכאן עכשיו ….
אני מאוד מרוצה מהסדרה האחרונה אומי, ומזה שהוצאת לאוורור משהו כל כך משמעותי בחיים שלי (הנה, אני רבה כבר בקר שלם עם נטויז"ן, אני מיואשת ועצובה מאיך הם יכולים לכלות את כוחותי ואיך אני כבולה בידיים שלהם ואיך אני לא יכולה לנשום ולכתוב אפילו שיש לי חדר משלי, כי בעולם של היום וירג"יניה הייתה אומרת שחדר לא מספיק ושהתלות שלנו הא כבר לא בפטריארך ספציפי אלא בעולם שלם שכובל אותנו בדרכים סמויות וגליות)
שלך בדיכאון אין קץ (אני בהמתנה כבר 6 דקות לשירות שלהם)
רותפ
בהצלחה. והמון המון תודה.
גם כשאני לא מרוצה אני מרוצה
גם כשאני עצבנית אני רגועה
באהבה
ובכבוד
לרגשות השליליים
מי הם בכלל???
להתראות טובה
היי אומי,
פשוט גאוני. מאוד מזדהה.
זה באמת נכון. תמיד אתה שונא את אלה שמחייכים, אבל מצד שני גם את אלה שרואים הכול שחור. כמו שאתה רואה.
דווקא לדיכאון מגיעה סדרה ארוכה, ולי אין שום ציפייה ל"מתי מתי היא כבר תצא מזה".
מה נגמר שבוע הדיכאון? חבל. אנחנו אוהבים דיכאון.