הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
בשלב מסוים בחיים שלי הגעתי להחלטה ללכת לבקר ביד ושם רק בימי צום ולא רק כדי לא לזכור ולא להרגיש את הצום אלא ההפך כדי לא לסיים את הטיול בכוס קפה ומשהו מתוק ובזה נגמר העניין. עד היום קשה לי המעבר הזה בין העיסוק במשהו טרגי ונורא ואיום שקרה בסופו של דבר למישהו אחר לבין המשך ההתעסקות בפרטים הכל כך לא-משמעותיים-בהשוואה של החיים שלי. מתי מותר להחליף ערוץ או להדליק מוסיקה בבית? כמה זמן צריך לעבור לפני שאתה יכול לקטר שוב על ערימת הכביסה הלא נגמרת או על שיעורי הבית של הילדים? איזה פסק זמן דרוש לפני שמתאים כבר לצחוק על בדיחה? לספר בדיחה בעצמך? למלות קערה אישית של גלידה אהובה? לחזור לעבודה על המאמר? להתרכז בכלל? לשבת ולחבר בלוג?
בשלב מסויים בחיים שלי החלטתי לא ללכת יותר ליד ושם. בדיוק בגלל שזה מייצר לי את הדיכוטומיות בין נורא ליומיומי כאילו היומיומי לא מספיק נורא, שותת דם ועלול לחזור על עצמו בכל רגע. כי אחרת אני מתקשה ללכת לסופרפארם כל פעם שאני שומעת על אישה שילדה במחסום, על ילד שלא יכול לקבל טיפול רפואי הולם… זה פשוט משתק אותי. והאמת היא שעם כל השואות שמתחוללות סביבי אני דווקא די טובה במעברים בין בנאליה ודיכאון או שמחות חולין, לבין הרגעים שאני נכנסת לאתר חדשות באינטרנט…
אני תוהה באמת לגבי העכבר הזה, המאשפר לנו מחד לראות את הטרגדיה ממש ומאידך את המעבר החד וחלק הזה למשהו פחות מכביד ומטריד!
ולמען גילוי נאות אני רוצה לציין שאני בדיכאון גם מהרצח בישיבה ובעזה וגם מזה שאני צריכה לשטוף את הבית היום. איזו ערבוביה מטופשת….
בעיניי,
לעבור בטבעיות בין המצבים,
בקצב שנראה לך מתאים.
לפעמים יש בנו מן טקסיות קצת מלאכותית
לגבי הנושאים האלה.
היא יכולה להיות מתאימה לנו (למשל העמידה בצפירה מתאימה לי אישית),
והיא יכולה לחרוג מהמועיל.
סה"כ מעבר למחשבות ולמתן תשומת לב ערכית נניח לנושא מסויים,
מה שבעצם קובע הוא המעשים שבאים בעקבותיו, במציאות הממשית.