עדכון

הבן התקשר לומר הלו מן הצד השני. איך זה מרגיש? שאלתי והוא ענה שזה מוזר – הוא השתמש במונח הלועזי weird. אני פשוט חייב לא לחשוב על העתיד שלי, הוא הוסיף וניסיתי לתאר לעצמי איך זה, להבין פתאום שאתה נעול במסגרת לזמן שמרגיש אין-סוף. איך אפשר לענות לתחושה כזאת, להקל עליה, לא היה לי מושג. אמרתי לו שכשהייתי בהריון, עם כל הפחדים הכרוכים בדבר, ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה על רבבות הנשים שעשו את זה לפני וגם יצאו מזה בשלום. כן יהי רצון.

הבת הגדולה חזרה מפולין. כשהיגיע האוטובוס והחלו לצאת הבנות, כל אחת הישר לזרועות הוריה — everybody had to cry, not a single eye was dry. . הדמעות מילאו את המקומות אליהם לא הצליחו המילים להגיע.

אחותה הצעירה מלמדת ילדים בעלי מוגבלויות לתקשר. היא למדה איך להציג את השאלות על-מנת להשיג תגובות. בכל פעם שהיא אכן משיגה תגובה, היא בעננים, ובצדק. ובכל זאת, תתארו לעצמכם מה זה, להיות כלוא בגוף שלא מאפשר לתקשר.  במחשבה שנייה, ייתכן ואני משליכה פה על החוויה מן החוויות שלי.

הבן הבא בטור מתכונן לעלות לחטיבת ביניים. הוא אמר לי שהוא מעדיף שיצטרף אליו לפחות חבר אחד מיסודי. "אני אוהב את הילדות שלי," הוא הסביר, "אני רוצה לקחת איתי משהו ממנה."

הבן הקטן מנסה לעזור לחבר שמאוהב באחת מבנות הכיתה. "אל, תדאג," שמעתי אותו אומר בטלפון, "בסוף תהיו ביחד כמו סיקה וכיפה." בהינתן העבר הסוער שלו בקשר לכיפות, אני כבר לא יודעת מה זה אומר.