אני רוצה להתעכב רגע על תרבות הכפפות, הלבנבנות האלה מלייטקס. היום כבר מוצאים אותן בכל מקום, מן הסניף הקרוב של ארומה ועד לרופא השיניים. ריח של ניקיון והיגיינה אמור להדוף משכבות עור השקופות האלה אבל אצלי לפחות הן מעוררות בחילה. אוי, רק המחשבה על העין שלי עוקבת אחרי היד העטופה, מן העוגה, אל הטלפון, לפלפון, אל קצה העף, האוזן, העת, כרטיס האשראי, והישר אל תוך הפה – שלי. הצילווו.
איזו זוית ראיה!
כשמתחילים לחשוב מה הם עושים שם במסעדה עם הידים… מאבדים את התאבון.
העיקר שכחתי– כמה יפה להוריד במקום להרים אותה.