ריצ'רד השני בקאמרי

התיאטרון הישראלי התעלם ולא העלה את מחזות המלכים של שייקספיר. אני מניח שהמחשבה מאחורי ההתעלמות היא המחשבה שקהל ישראלי לא יתעניין בהיסטוריה הבריטית. 
שייקספיר כתב אמנם את מחזות המלכים כמחזות היסטוריים אך כמחזאי גדול ידע לאפיין את המלכים שלו כבני אדם. הוא התעניין בתככים, בפוליטיקה ובמלחמות.
 התיאטרון הקאמרי עושה כעת מבצע שמעטים כמוהו נעשו בארץ. הוא מעלה את המחזות ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי אחד אחרי השני. 
כל מלך ותכונותיו. המחזות יוצגו בנפרד. הייתי שמח לראות את שניהם באותו ערב, למרות שאין קשר ישיר ביניהם, אך שניהם עוסקים בתאוות שלטון ופוליטיקה בדרכים שונות. 
לפני שנים רבות ראיתי בלונדון עיבוד יוצא דופן למחזות הקלאסיקה היוונית. למחזה קראו היוונים והוא נמשך שש שעות. הייתי יכול לשבת עוד כמה. אבל זה כמובן ניסיון שרק האנגלים יכולים לעשות. 

באנגליה התחלפו כמה וכמה שושלות החל מהנורמנית (1066) בית בלואה קצר המועד, פלנטג'נט (1135) אנז'ו (1154) לנקסטר(1470) יורק (1481) וטיודור (1485) 
מחזות המלכים כוללת את. המלך ג'ון. ריצ'רד השני. הנרי הרביעי ( 2 מחזות חלק א וב.) הנרי החמישי. הנרי השישי ( שלושה מחזות. חלק א. ב. וג.) ריצ'רד השלישי. הנרי השמיני.
 הקהל אהב כנראה את המחזות ההיסטוריים אך לשייקספיר הייתה עוד מטרה. כשהוא כתב והציג את המחזות בתיאטרון הפרטי שלו, שלטה המלכה אליזבת הראשונה לבית טיודור, שהייתה חובבת תיאטרון ותומכת כספית של שייקספיר. לא אגיד שהוא התחנף אליה כשהעלה על נס את גודל השושלת שלה אך אין ספק שעזרו לו למצוא חן בעיניה השינויים הקטנים והגדולים בתיאור קודמיה, והקהל שראה את ההצגות קיבל את סיפורי ההיסטוריה הללו כממשיים. אחרי הכול לרובם לא היו להם ספרי היסטוריה וכל מה שהכירו הם את הסיפורים שהתגלגלו בעם. 
האנגלים של ימינו לא מתייחסים למחזות הללו כשיעור היסטוריה אלא נותנים להם פרשנות אקטואלית. 
בתחילת ימי מלחמת העולם השנייה למשל, לורנס אוליביה העלה על הבמה את הנרי החמישי כי יש בו מונולוג פטריוטי גדול לפני שהוא מוציא את צבאו לקרב. אחר כך גם צילם את ההפקה לסרט, והאנגלים הבינו והתרגשו. 
ריצ'רד השני מלך בין השנים 1377 -1399 והשתייך לבית פלנטג'נט. הוא ירש את הכתר מסבו. האתגר הראשון הגדול שלו היה מרד האיכרים. 
קבוצה של לורדים ערערו על דרך שלטונו ותפסו את כסאו אך הוא חזר למלוך ובמשך כמה שנים היה שקט בממלכה ובתי האצולה קיבלו אותו. אך אחרי כמה שנות שקט החל לנקום את נקמתו להרוג ולגרש בתי אצולה שמרדו נגדו בעבר. 
הוא לא ידע להתמודד עם ירידת הלגיטימיות שלו. כוחו תש מהמאבקים הפוליטיים והוא מוצא את עצמו בודד.
 בחלקה השני של ימי מלוכתו עבר מהפך, אולי השתגע, ואולי לא הצליח להבין את המאבקים נגדו. הוא האמין באמונה שלמה שהוא מלך בחסד אלוהים ומי באמת יכול להתנגד לו ולאלוהים. 
בן דודו בולינגברוק חזר מגלותו. בתחילה טען שחזר רק כדי לקבל חזרה את רכושו המוחרם אך מהר מאוד פנה נגד המלך ופתח במרד שבסופו ויתר ריצ'רד על כסאו ונרצח אחרי איזה זמן. בולינגברוק הפך להיות המלך הנרי הרביעי.
 המחזה הזה כבר הועלה בארץ פעם אחת. לא בתיאטרון אלא בבית צבי בהצגה אותה ביים ארתור קוגן והתלמיד המוכשר עד מאוד איתי טירן שיחק את המלך. 
המחזה מתחיל כשהמלך ריצ'רד, צריך לשפוט בין בולינגברוק ומוברי, שני אצילים המאשימים אחד את השני בבגידה. המלך, שלא כדרכם של מלכים של אז, איננו כורת את ראש שניהם. הוא מחליט להגלות אותם. ומכיוון שקופת המלך ריקה והוא זקוק לכסף למימון מלחמה קטנה באירלנד, הוא מחרים את כל רכושו הפיננסי של בולינגברוק ומטיל מסים חדשים על האיכרים. 
במערכה הבאה בולינגברוק חוזר מגלותו, מגייס את העם לטובתו ויוצא למלחמה נגד ריצ'רד. בתחילה על שאלות החזרת הרכוש ועובר למלחמה על הכתר. 
ריצ'רד עובר כמה שינויים במשך המחזה. בהתחלה נער הזהב, צעיר ויהיר ההולך ומאבד את ממלכתו ובעיקר את דעתו. הוא חוזר כמה פעמים על המשפטים האומרים שהוא מלך בחסד האלוהים ואיש לא יוכל לפגוע בו. תהליך הפיכתו לאדם, משוגע שאיבד הכול היא מרתקת. האם יש הסבר הגיוני מדוע ויתר על הכתר לטובתו של בולינגברוק. לא ממש. אולי כי לא הבין את מערך האצילים והעם שהתגבש נגדו. 
ארתור קוגן שביים הצגות רבות בבית צבי קיבל סוף סוף הזדמנות לעבור לתיאטרון הרפרטוארי ועוד במבצע לא פשוט. ההצגה מתחילה לצערי בשתיים שלוש סצנות שאינן מהודקות מספיק, איטיות במקצת, אך קצת אחריהן ההצגה מקבלת קצב נכון והופכת להיות הצגה מצוינת. 
האומץ של הקאמרי הצדיק את עצמו וקוגן הוכיח שהשנים בבית צבי למדו אותו דבר או שניים על בימוי קלאסיקה ושחקנים. 
ריצ'רד מתחיל את ההצגה לבוש בהידור. מין בגד לבן בוהק ועליו גלימה אדומה. מרשים ומלכותי. לראשו תלתלים בלונדיניים בוהקים. במשך ההצגה דמותו זו תלך ותשתחק. הבוהק ייעלם, התלתלים יהפכו למדובללים ובסצנה האחרונה, בכלא, שיערו כבר יהיה קצר ולבושו שק. 
ערן עצמון השאיר את הבמה ריקה, כשמאחוריה פנלים הזזים ומשמשים לצורך כניסות ויציאות, מאחורי כל זה פיגום מתכת, ארמון די עני שרק התאורה של יעקב סליב הופכת את הארמון לארמון ואחר כך עוזרת לסמן שינויי מקום ומעל כל זה תלוי עיגול עשב יבש גדול. סמל לכתר החלול, סמל לכתר הקוצים של ישו. צליבתו של המלך בחסד אלוהים.  במרכז הבמה רוב הזמן הכיסא. כס המלך. עליו הם נלחמים. 
בהצגה יש המוני תפקידים אך כמה מבצעי משחק שלא ישכחו במהרה.
 איתי טירן כריצ'רד מצוין. המעברים שלו בין מצביו השונים מדהימים. בחלק האחרון כשהוא משתגע פחות או יותר הוא מצמרר.לשאלה אם בגד באלוהיו או בכתר הוא אומר שהכתר החלול הזה שאין בו כלום יושב על ראשם של ליצנים. התייסרותו בסוף המחזה נוגעת בשאלה מדוע בגד בכתר ובאלוהים מדוע נכנע לכוח החדש שאיננו מאמין בחסד האלוהים ובהמשך נתוודע לרשעות שהוויתור ושינוי בית המלוכה הביא על אנגליה. 
גיל פרנק, שחקן נפלא, כבולינגברוק משכנע כדרכו. באצילות פנימית ובתאוות השלטון שלו ההופכת אותו להיות המלך הנרי הרביעי. העוצמה שהוא מקרין והעימותים עם ריצ'רד שאם זו הייתה אופרה היינו אומרים שהדואט בוצע בצורה עילאית. האם התכוון לנשל את המלך או שהנסיבות הביאו אותו לכך. כשהוא נושא את המלך המת בזרועותיו ומתיישב אתו על כיסא המלכות הלב נשבר בסוף ההצגה, הוא הופך את הטרגדיה וההצגה לעומדים מעל המדומיין אצלנו.
 אי אפשר לציין את כל השחקנים אך בכל זאת אי אפשר בלי להגיד מלה על יוסי גרבר המשחק תפקיד כפול של אציל ושל גנן אוויל, למרות תפקידו הלא גדול כאביו של בולינגברוק שיש לו מונולוג אחד משמעותי ואחר כך בסצנה מבדחת של גנן זקן, מוכיח בכל פעם מחדש שהוא יודע להתייחס לטקסט מבין אותו לעמקו ויודע איך לבצע אותו בצורה מושלמת. 
הלנה ירלובה, שחקנית שאני מאוד אוהב, בתפקידון קטן של המלכה מצליחה להיות דמות העוברת משבר טראגי בחלק השני ומוכיחה שהיא אכן שחקנית טובה.. 
על אביהוד תדהר נראה כאילו אין מה לכתוב, אך רק לאחרונה ראיתי אותו בתפקיד גדול במחזה מלאכים באמריקה והתרשמתי מהיכולת החדשה שפיתח, גם כאן בתפקיד נער הוא מצליח לבטא את שנאתו התהומית למלך בצורה מאוד משכנעת.
 יסלחו לי האחרים שלא הזכרתי. איך אפשר להתעלם מאלון דהן, אלי בורנשטיין, אורי רביץ, ועוד ועוד. 
קוגן הדריך את כולם היטב וכל אחד מהם מצליח לבנות דמות גם היא משנית לחלוטין במחזה. הם כולם עוזרים לשאת את ההצגה על כתפיהם בכבוד רב. 
היה מענג לשמוע דור של שחקנים היודע לדבר בצורה ברורה וטבעית לחלוטין את הטקסט הפואטי של שיקספיר. 
בסופו של דבר, אחרי שמתגברים של שתי הסצנות הראשונות ( ואני מניח שקוגן יתקן אותן) הקהל חווה חוויה שמזמן לא הביאו לפניו. קלאסיקה במיטבה בצורה המשכנעת ביותר.