מאדאם בטרפליי באופרה

בשלהי המאה התשע עשרה אירופה גילתה את אמנות המזרח הרחוק. גילוי שהשפיע רבות על ציור עיצוב ומוסיקה.
 פוצ'יני ראה מחזה בלונדון, מחזה שהיה במקור סיפור צרפתי על "מדאם חרצית" שעבר הסבה לסיפור אמריקאי. סיפור על אמריקאי גס ונערה יפנית עדינה. 
האופרה במתכונתה המוצגת, אחרי שעברה שינויים רבים מהמחזה, מצדיקה את המשפט שטבע רודיארד קיפלינג "מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב והשניים לא ייפגשו לעולם". המזרח כאן הוא מזרח של אופרה מערבית לחלוטין, למרות הניסיון להשתמש במוטיבים יפניים, כולל השיר המפורסם "סאקורה". 
הנשים באופרות של פוצ'יני מתחלקות לשני סוגים. הנשים הגדולות הסוערות כמו טוסקה, כמו טורנדוט והנשים הקטנות כמו מימי ב"לה בוהם" או ליו הקטנה, הדמות הנגדית בטורנדוט. אותן נשים שבירות שאהבתן הופכת טרגדיה. 
האופרה מביאה אלינו את האחות הקטנה והעדינה מכולן. את צ'ו צ'ו סאן המוכרת בשמה מאדאם בטרפליי. המאדאם היא בת חמש עשרה והיא יפנית. מה יכול להיות קטן יותר ומעודן יותר. 
האופרה, למרות שאין בה הרבה קטעים מפורסמים מלבד מקהלת הזמזום, אריית הגעגועים ואריית ההתאבדות זכתה להצלחה גדולה אצל הקהל. 
הפופולאריות שרכשה לה עם השנים הביאה לזה שמחזאי בשם דייויד הוואנג כתב לפני כעשרים שנה מחזה בשם מ. בטרפליי. המחזה המסתמך על אירוע אמיתי שבו דיפלומט צרפתי המתאהב בזמרת באופרה של ביג'ינג. הם חיים כעשרים שנה יחד מבלי שהצרפתי יודע שהוא מאוהב וחי עם גבר. בסצנה המרכזית רואים את הגבר מתחיל להכין את עצמו ולהתלבש בבגדי אישה. ראיתי את ההצגה בלונדון והשינוי היה מדהים. עם כל חלק לבוש ויציבתו, תנועותיו של הגבר הלכו והפכו לנשיים יותר – נשיים בנוסח סיני ולא כנוסח דראג קווין מערבית. המחזה מתרחש כאמור בסין אך המחזאי לא חיפש לו שם אחר. בטרפליי היא הגיבורה האסייתית האולטימטיבית. 
סיפור האופרה מוכר, קצין אמריקאי "מתחתן" עם הילדה הקטנה לזמן שהותו ביפן. הטרגדיה היא שהיא מתאהבת בו באמת. הוא שב לאמריקה ומבטיח לחזור. בינתיים נולד לה ממנו ילד אך הוא אינו יודע ואינו חוזר, לבה נשבר. כשהוא כבר חוזר הוא חוזר עם אשתו האמריקאית, בקושי זוכר את בטרפלי. היא מתאבדת. מוחים דמעה, מוחאים כף, נפלא.
 צ'ו צ'ו סאן, ילדה מבית טוב שגורלה לא שפר עליה הפכה להיות "בדרנית" – גיישה. יש רמז קטן שאביה התאבד בסכין המופיע לרגע בתמונה הראשונה תופיע ברגע האחרון, ותהיה הסכין בה היא מתאבדת. ב
אופרה הסיפור הוא הזדמנות לקומפוזיטור לטוות את סולם הרגשות שלו בצורה ההופכת את הסיפור לקולב נפלא. גם לטוות אווירה, גם אופי, גם רגשות. כאן הייתה לפוצ'יני הזדמנות לכתוב מוסיקה בסגנון מזרחי. 
על הבמה, כשהאופרה מוצגת במלואה, היא לא דורשת בדרך כלל הרבה פאר כמו ב"גרנד אופרה". אין ארמונות, צוענים, רקדני בלט ואין סוף ניצבים. כאן יש חדר קטן, קירות עשויים נייר אורז נעים מצד לצד, גינה קטנה, ברקע פריחת עצי דובדבן, וזמרת, ילדה בקימונו, פריחת דובדבן קטן בעצמה. 
כמובן שזו איזו יפן שלא הייתה קיימת אלא בדמיונם של רומנטיקנים אירופאים. 
הבעיה היא בדרך כלל בזמרת. ברוב המקרים בעבר הרחוק הזמרות היו נשים גדולות ודשנות. היה קשה להאמין להן שהן בנות חמש עשרה, והן בוודאי לא נראו עדינות במיוחד.
 לפני שנים רבות כשהאופרה עוד הייתה על שפת הים בתל אביב ואדיס דה פיליפ ניהלה אותה ביד רמה, היא הביאה זמרת יפנית, מ'צ'יקו סונהארה – כנראה מבין הזמרות הקלאסיות הראשונות שיצאו מיפן. הייתה איזו ציפייה שיפנית תלמד אותנו פרק חדש בהלכות משחק יפנים, אך הגברת כבר שרה את התפקיד בכל אירופה ובבימוי של אירופאים אחרים ולא היה לה מה לחדש מלבד האוטנטיות של מקום לידתה. היא תרמה את קולה גם לסרט עם שירלי מקליין המתרחש ביפן. מאז כבר היו כמה בטרפליי'ז יפניות וסיניות על בימת האופרה. 
כמובן שברגע שמוכנים לקבל שהאופרה היא קונוונציה אמנותית שונה, איש לא התפלא שאת תפקיד היפנית הקטנה החלו לשיר גם זמרות שחורות עור, לאונטין פרייס הייתה אחת הידועות שבהן. 
פרט טריוויה קטן ומעניין הנוגע לתפקיד הזה. מבחינת כמות התווים זה אחד התפקידים הכי ארוכים בעולם האופרה. היא די פטפטנית הילדה. אך מכיוון שאין תווים שצריך לשיר על הבמה שאפשר לתת להם לחלוף בלי לתת להם עומק הרי שזה גם תפקיד תובעני מאוד למרות שלכאורה הוא פשוט. לא באופרות האימתניות של ואגנר ולא באופרות כמו לוצ'יה או נורמה שהזמרת נמצאת על הבמה כמעט כל הזמן, אין להן מבחינת מספר התווים שהן צריכות לשיר. 
אני חייב להודות שלא הצלחתי להתאהב באופרה הזו. אני אוהב חלק מהמערכה הראשונה, המערכה השנייה נראית לי ארוכה ושוב חוזרים למערכה השלישית אותה אני הכי אוהב. 
הביצוע לעומת זאת היה טוב מאוד. ההפקה הזו כבר הוצגה אצלנו פעם לפני כמה שנים בשיתוף האופרה הלאומית מוורשה. לא פלא שחלק מהשמות פולני. הזמרים לעומת זאת רובם ישראלים. 
הבמאי מריוש טרלינסקי לא נפל בפח הפשטנות. בהפקה שלו אין אף דף של ניר אורז אם כי ישנם פנלים גדולים הזזים מצד לצד. על אחד מהם החוזר לבמה כמה פעמים מצוירת איזו מלה ביפנית המוטבעת בצבע סגול הנראית זוהרת ויפה מאוד. 
לטרלינסקי יש חוש וידע להתייחס ולמלא את חלל הבמה וליצור תנועה גם בסצנות סטאטיות ארוכות. יחד עם התפאורן בוריס קודליקה הוא יצר במה רבת יופי. 
הוא החליט להעמיד את ביתה של בטרפליי לחופו של נהר. לבמה היא עולה על סירה המגיעה מעבר לנהר. בסצנות אחדות חוצות את הבמה סירות עם פנסים קטנים ויוצרים תנועה מאחורי בטרפליי המתגעגעת. האופרה מתחילה כשהמסך האחורי מואר באור אדום לוהט. כשבטרפליי מגיעה עם נערות הליווי שלה הן לבושות סגול ובשני הצבעים הללו נוצר יופי רב. ואם דמיינו גיישה יפנית עם פאה גבוהה וקימונו מפואר, הרי שבטרפליי שלנו הולכת בשיער שחור ארוך ומפוזר. 
אחר כך המסך יואר באור כחול כשאור מנצנץ על פניו. בתחילה חשבתי שאיזה פנס מתנדנד מדי אך אחרי רגע הסתבר שזה הנהר ומה שרואים הן השתקפויות מעומעמות של הקורה על מרפסת הבית. כשבטרפליי מספרת שהתנצרה כדי שנישואיה לאמריקאי יהיו תקפים, עולה מסך מעל דמות שטנית ענקית. השטן איננו חלק מהמסורת היפנית. 
כשהיא מחכה לפינקרטון שיחזור עולה בצד הבמה פנל ארוך ועליו פסלי אדם הנראים כאילו הם מאבן גיר. אמנות יפנית מוכרת, אך כשבטרפליי אומרת שכשפינקרטון יבוא היא תפזר פרחים על רצפת הבית והפסל הענק מתחיל לפזר עלי פרחים, כי בין המפוסלים מתחבאים גם שלושה ארבעה אנשים של ממש. 
לעתים כשמסכים ממלאים את רוב הבמה נפתח רק חלק ממנה ועליו מצורים אותיות כתב יפני, כזה המוכר לנו כקישוט מקובל.
 כך מוליך טרלינסקי את העין לתנועה ויופי רב. 
את בטרפליי שרה אירה ברטמן הישראלית. אין לה קול " יפה" ולעתים חסרה בו טיפת עדינות שאותה הורגלנו לשמוע בביצועים אחרים, כמו זה של טבאלדי בזמנו או מירלה פראני אחריה. אך אין ספק שהיא זמרת מצוינת המסוגלת להפגין רגשות בדיוק רב, ולאורך כל האופרה כשהיא כמעט לא מפסיקה לשיר היא מצליחה ליצור מתח ריגשי עצבות ודרמה.
 את פינקרטון שר זורן טודורוביץ. טנור לירי עם קול קטן יחסית אך הוא מיטיב לשיר וממלא את תפקידו היטב. 
מוניקה אוולין לי שרה את סוזוקי, המשרתת הנאמנה וקולה משתלב היטב בקולה של ברטמן. כמו כן ישנם עוד כמה תפקידים לא גדולים מדי כמו זה של הקונסול האמריקאי או השדכן קרוב המשפה. כולם מבצעים את תפקידים בצורה טובה מאוד.
 התזמורת בניצוחו של לוצ'יאנו די מרטינו תרמה גם היא את חלקה ליופי ולהצלחת ההצגה הזו. 
יש לציין שלושה פנטומימאים הממלאים תפקיד שאינו מוגדר. הם עוזרים לדמויות מסדרים את הבמה. בהתחלה חשבתי שטרלינסקי מצא אנשים גבוהים במיוחד או שהם נועלים נעליים מגביהות מתחת לחלוקים הארוכים שלהם, אך משנעמדו לי אנשים אחרים על הבמה הסתבר שהם אינם כה גבוהים. הרושם נוצר בשל היציבה התנועה והבגד שלהם מרשים ביותר. 
בסך הכול ההצגה מרשימה מאוד בשל התכונות שמניתי. ביום מצוין שירה טובה מאוד, יופי חזותי. אופרה המאחדת את כל האמנויות יחד.