בננות - בלוגים / / בושה. סטיב מקווין
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

בושה. סטיב מקווין

בסרטו החדש בושה סטיב מקווין עושה סרט שהוא על סף הניסיוני. כמעט שאין בסרט עלילה. ישנו גיבור מכור למין וסביב זה נסב כל הסרט.

ישנה האסתטיקה. הסרט מתרחש בניו יורק. ניו יורק שכמוה לא ראינו. בלי הזוהר בלי נצנוצי ניאון וצבעוניות בוהקת בלי המוני אדם ברחוב. וישנם שני שחקנים. מייקל פסבנדר וקארי מוליגן.

הסרט מתחיל בכמה דקות שכל מה שרואים בהן זה את הגיבור ברנדון מקיים יחסי מין. פעם ועוד פעם ושוב, ובכל פעם עם אישה אחרת, שאפשר לומר שהיא מזוהה כאחרת דרך הגוף. אנחנו לא יודעים עליה שום דבר. ברנדון מכור לסקס לא מחייב. כזה שלא מצריך יותר מדי דיבורים או יחס. יש סצנות רבות שאין בהן דיאלוג כלל. האם הוא טיפוס שלילי? הוא איננו מעורר שנאה בצופה. ברנדון חי חיים בודדים לחלוטין, אך הוא איננו נותן את דעתו ואיננו סובל מהבדידות הזו וחוסר יכולת להרגיש.

לא ייקח זמן רב ונראה את ברנדון משלם לזונה, מאונן בשירותים בעבודה ובבית, צורך פורנו ממחשבו האישי. רק אחרי שיחה רגשית עם אחותו המתפרצת לחייו עוברת לגור אתו ועם אישה ממשרדו איתה הוא יושב במסעדה והיא מוליכה את השיחה למקומות שהוא לא מדבר עליהם, הוא נתקל בפעם הראשונה בחייו חוסר יכולת לקיים יחסי מין ועולמו משתנה לרגע.

לרגע נזכרתי בתחושה שהייתה לי כשראיתי לראשונה את הסרט התפוז המכאני בניו יורק. הצעיר האלים עובר טיפול בבית משוגעים ונראה כאילו "הבריא " אך אחרי רגע קריצת עין שלו מגלה שהוא יחזור לחיים אלימים ולמרבה הפלא הקהל שמח בשבילו, למרות שבניו יורק האלימה של אז בחור כזה היה יכול לחכות בפינת רחוב. נכון שברנדון איננו אלים  הוא מרוחק וקפוא, נכון שיחסו למין הוא מזעזע אך ליבנו נשבר כשהוא עובר משבר ושמח בשמחתו שיוכל לחזור לקיים אין סוף יחסי מין ריקים מתוכן.

שון בוביט צילם סרט המצולם רובו בצבעים כחולים. לא כחול שמיים מרענן אלא כחול אפור קר וריק. דירתו של ברנדון כחלחלה הוא לובש חולצות תכולות וז'קט כחול, ניו יורק כולה נראית בסולם הצבעים הכחול המדכא הזה. היא כמעט ריקה מבני אדם ומכונית, ובוודאי שכמעט ואין אור ברחובות.

 רהיט מרכזי בחדר הוא שולחן אוכל גדול עשוי זכוכית המשקף גם הוא את הריקנות הכחולה. כשאחותו מגיעה במפתיע לדירתו היא לובשת כובע אדום. כתם צבע קטן. ושוב, מאוחר יותר, כשהוא נשבר הצבעים סביבו מתחממים מעט. מאז הסמוראי של מלוויל לא ראיתי סרט שהצילום שלו עושה אותו לעצוב, מצולם בסולם צבעים קרים ומדכאים כאלה.

את ברנדון משחק מייקל פסבנדר. לרגע נראה כאילו הוא נמצא בכל סרט חשוב בזמן האחרון, ואפשר להבין מדוע. הוא איננו נער פוסטר. לא יכול להתחרות ביופי של בראד פיט למשל, אבל הוא שחקן נפלא וכאן הוא מוסיף לעצמו תכונה של גבר שנשים לא יכולות להגיד לו לא. משהו במגנטיות ובריחוק הופך מובן למה נשים בכל מקום נענות לו.

צריך להזכיר שבתמונות הראשונות הוא מסתובב עירום לחלוטין. לא שהמצלמה מתעכבת על איבר המין שלו אך הוא בהחלט נראה לעין ובין אם הוא טבעי או בעל תוספות פלסטיות לא אתפלא אם כמה גברים יקנאו עד אימה ונשים תימשכנה.

למרות כל יחסי המין מכל הסוגים, בזוג, בשלישיה, במועדון הומואים הסרט איננו פורנוגרפי. הוא עוסק במין אך שומר מרחק ואיפוק למרות שד מציץ פה ושם, וכאלה כבר ראינו לא מעט. מקווין איננו בודק כאן את הגבריות האמריקאית, כמו כמה סרטים אחרים. הוא בודק ומתייחס לגוף הגבר בלבד.

בניגוד לברנדון סיסי אחותו, שגם היא חובבת מין ונענית לגברים בקלות, יש צרכים רגשיים. היא מסוג המתאהבות בגבר ששכבה אתו לאחרונה, ההיפך מברנדון המתקשה להתמודד עם פרץ הרגשנות השבירה שלה. סיסי מגיעה לניו יורק כי זמרת. ברנדון הולך לשמוע אותה שרה במועדון. היא שרה את השיר ניו יורק, לא באינטנסיביות הפרועה של לייזה מינלי אלא בצורה בלוזית שקטה. שיר עצוב המדבר על הצורך להצליח. היא יודעת שאין לה סיכוי והדרך בה היא שרה באיטיות שוברת לב.

מלבד רגעים במערכת היחסים של ברנדון עם אחותו אין בסרט שיאים דרמטיים של ממש. וזה שישנו קשור בסיסי ובאישה השוברת את מיומנותו המינית.

רואים אותו במשרד שלו אבל אין שם הרבה יחסי אנוש דירתו הגדולה המעוצבת בצורה סטרילית ולא אישית. בתוך הקור הזה יש גבר המתנהל חסר רגש בין יחס מיני אחד לשני.

את הסצנה שהייתה עשויה להיות דרמטית אנחנו בעיקר מנחשים. בבר הוא נעמד ליד אישה ומתאר לה במלים הכי בוטות ומדויקות מה הוא יעשה לה במיטה. גבר מתקרב אליהם ופונה לאישה כאל בת זוגו. בתמונה הבאה יושב ברנדון מחוץ לבר כשלחיו פצועה. יש דרכים שונות להראות דרמות. מקווין בוחר לצמצם ולסמוך על הצופה שיבין.

למרות כל יחסי המין הנראים בסרט הסרט איננו ארוטי. היובש גורם לריחוק שאפילו גופות ערומים לא מקרבים את הסרט לעולם הארוטי. יש משהו שמזכיר את התרנגול המכאני המופיע ב"קזנובה" סרטו של פליני העולה יורד מתוך קופסא ומקרקר בכל פעם שקזנובה מקיים יחסי מין. סמל למכאניות המוחלטת.

בתוך כל האין רגש הזה  מסתתרת בסרט עצמה רגשית סמויה ועמומה. הן פסבנדר כברנדון הקפוא והן קארי מוליגן כסיסי השבירה עושים תפקידים נפלאים ומרהיבים. אלא שלפסבנדר צריך להקדיש תשומת לב מיוחדת בשקט הלא אנושי שהוא מגלם.

אני ישבתי מרותק ומאוד אהבתי את מה שאני רואה, אך לא אתפלא אם יהיו כאלה שיצאו מאוכזבים ולא יעמדו בריק שהסרט מתאר.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן