אלנה יודעת. קלאודיה פינייר

קלאודיה פינייר, סופרת ארנטינית שספרה הקודם "האלמנות של יום חמישי" תורגם לעברית לפני כמה שנים. 
כבר מהשורות הראשונות אפשר לחוש בכתיבה המיוחדת ובעובדה שזה איננו עומד להיות ספר פשוט או קל. 
הספר מתחיל במאמץ שצריכה אלנה, זקנה חולת פרקינסון, להניע את רגליה כדי לרדת מהמיטה. 
היא צריכה להגיע לרכבת של שעה עשר, כי לקחה את הכדור בתשע, שאז השפעת הכדורים שלה עוד ישפיעו מעט, אם תאחר ותגיע באחת עשרה תישאר בלי יכולת לזוז. 
מאז חלתה היא מכירה את השם לבודופה שם החומר שמשפיע עליה לטובה לזמן קצר. היא למדה את שמות השרירים שכבר איננה יכולה להפעיל. גופה אינו מייצר יותר דופמין והמוח לא שווה יותר גרוש. 
היא שואלת את עצמה אם להתייחס לפרקינסון בלשון זכר אם כי מחלה היא נקבה. 
פיניירו איננה מרחמת על הקורא. היא מתארת לכל אורך הספר את הקשיים הגופניים של חולת הפרקינסון. המכשירים והמאמצים הגופניים.
אלנה שאיננה טיפשה מבינה בדיוק מה מחכה לה. איך תתפתח המחלה. 
בתה ריטה מתה. אמרו שהתאבדה. אלנה איננה מאמינה. היא צריכה לאזור כוח לצאת לחקור וללמוד את האמת. מה קרה לריטה. מי רצח אותה. 
היא צריכה להגיע לאיסבל שאולי תעזור לה. לזכור את הדרך אליה. לזכור לאן היא צריכה להגיע, גם אם אינה זוכרת כתובת בשכונה רחוקה בואנוס איירס. היא יודעת שיש שם כיכר פסי רכבת ודלת עץ גדולה. יחסיה עם ריטה היו קשים. נכון שריטה טיפלה בה. כל שנה זוגית היו נוסעות לעיר חוף, אך מעולם לא רחצו בים. לא ישבו בשמש. כשטיילו ברחוב, כשעוד הלכה, רבו כל הזמן. כל משפט עורר מריבה. מצליפות אחת בשנייה בלי רחם. 
ריטה מצאה חבר, לא שמצאה את בחיר ליבה. רוברטו לא היה גבר מהחלומות. איש גיבן. הם היו שני אנשים נואשים. זוג שהפסיד במשחק האהבה. למעשה אף פעם לא השתתף בו. 
אלנה הולכת כשראשה כפוף לכיוון המדרכה. זה שריר הסטרנוקלאיודוסמסטואיד שאינו מאפשר לה יותר לזקוף את ראשה. את השמות למדה מהרופא. 
את ריטה מצאו תלויה במגדל הפעמונים בכנסיה ביום גשם ואמרו שהתאבדה. אלנה ידעה מיד שריטה נרצחה. היא לא הייתה נכנסת בשום אופן לכנסיה ביום גשם. לא מאז שהייתה ילדה קטנה. וריטה הייתה מלאת אמונות טפלות. היא הייתה נוגעת בעכוז הימני שלה כשנתקלה בג'ינג'י או מביאה את ידה הימנית לשדה השמאלי בכל פעם שהזכירו את שמו של קבצן העיירה. תמיד, בלי להחסיר פעם. 
ריטה נרצחה. אם מצאו אותה בכנסיה ביום סוער מישהו גרר אותה לשם. בלוויה אלנה ממלמלת שמות של רחובות. היא איננה מאמינה לדברי הכומר ולתפילות. לא מאמינה במלים מעפר באנו ולעפר נשוב. 
אלנה סוחבת את עצמה לתחנת הרכבת. ראשה המוטה מטה רואה רק את הרצפות המלוכלכות. היא שומעת ילדה קטנה שואלת את אמה מה יש לאישה הזאת והאם עונה אני אסביר לך אחר כך. היא צריכה להדחק לקרון. לחפש מקום ישיבה. כל זה לא מקדם את העלילה, הוא מסביר במקצת את הדרך שבה פיניירו כותבת. היא איננה מאיצה את העלילה. 

ריטה הייתה חסרת סבלנות. תתאמצי קצת הייתה צועקת עליה. אל תבלבלי לי בביצים הייתה עונה אלנה. היא ידעה כמה היא מתאמצת, אבל עכשיו כבר לא מספיק להתאמץ. 
בדבר אחד היא בטוחה. הבת שלה לא ביקשה למות. היא לא סומכת על המשטרה ואיש אינו רוצה להקשיב לה. כולם מהנהנים בראשם ולא עוזרים לה. המשטרה סגרה את התיק, הכומר מדבר אתה אבל היא לא רוצה להתוודות, אני עדיין לא באבל ולא צריכה לא לבכות ולא נחמה. איך קוראים לאישה כמוני שהיא כבר לא נשואה ולא יתומה. מה המלה לאם שאיבדה בת. ואל תיתן לי שם ואל תנכס אותי לכנסיה שאני לא מאמינה בה. 
היא רוצה תשובות. כולם חירשים שלא שומעים את הטענות שלה. למרות המריבות הנוראות היא אהבה, אוהבת, את ריטה. 
בגלל מוגבלותה היא צריכה למצוא מישהו עם גוף שיוכל ללכת ולשאול שאלות בכל מני מקומות, ולשם היא נוסעת. לחפש את בעלת הגוף. 
היא תגיע לאיסבל שאותה לא ראתה כבר עשרים שנה. 
אלנה מתנהלת לפי משך הפעולה של הכדורים שלה. היא מפחדת להיתקע באיזה מקום כשהכדור יפסיק לפעול ואז תצטרך לחכות עד שהכדור הבא יתחיל לפעול. 
יש לנו גופה של ריטה שמתה יש את גופה החולה של אלנה ההולכת לחפש את איסבל החייבת לה טובה מן העבר כדי להפוך אותה לגופה נוספת שתעזור לה ומגלה באיסבל גופה ממין אחר לגמרי. גופה שתגלה לה ותאיר את עברה בצורה חדשה. שונה ממה שחשבה על עצמה ועל החיים. 
פיניירו סופרת מצוינת. היא יודעת לתאר לעומק את המצבים אך לא רק. כל דבר קטן המתרחש בסביבה. מראות ורעשים. קולות רכבת מכוניות ופעמונים. מרצפות מדרכה ונעלי עוברים ושבים. ובתוך כל זה גם ההתמודדות של אלנה עם כל פעולה במשך היום. היא לא נצמדת לעלילה הרגעית. היא נכנסת לעומק ההתרחשות הכללית ובצורה עמוקה להפליא.
 הספר נמשך בקושי לאורך חלק מיום אחד. אך מה שפיניירו מצליחה להקיף בו הוא קורע לב. אפשר להגיד שהיא חסרת רחמים על הקורא פייניירו. 
בעיניי הספר נפלא ויוצא דופן ומצריך כוח נפשי לקרוא אותו. אינני יודע איך ממליצים על ספר כזה אם כי הוא מאוד מומלץ בעיני, אך אבין אנשים שלא יוכלו להתמודד עם תיאורי הסבל של אלנה. תיאורים שלא פוסחים על הפרטים הקטנים ביותר של הזקנה חולת הפרקינסון.