קומדיה בסולם מינורי האנס קיילסון

על הולנדים שהחביאו יהודים בשנות מלחמת העולם שמענו לראשונה דרך יומנה של אנה פרנק. אי אפשר, כמובן, לדעת אם מסתור אחד מעיד על אחרים. אך לפי המשתמע מהספר היה ארגון שעזר להחביא יהודים. היומן של פרנק פורסם ב1947 בהולנד, אך זכה להכרה עולמית רק כשתורגם בשנות החמישים לשפות נוספות. 
בשנות השמונים, נדמה לי, כתב הארי מוליש, סופר הולנדי, את הספר "התנקשות" שעסק בדרך כזאת או אחרת בהסתרה מפני הגרמנים. כעת מתפרסם תרגום הספר קומדיה בסולם מינורי.
 קיילסון היהודי ברח מגרמניה להולנד, שם עבר את שנות המלחמה כרופא שסייע למחתרת ההולנדית, ותקופת מה היה נאלץ להתחבא בבית משפחה הולנדית. לאחר המלחמה הפך להיות פסיכיאטר שהתמחה בתופעות פוסט טראומטיות אצל ילדים. קיילסון נפטר בגיל 101. 
אינני יודע מתי התחיל לכתוב את הספר הזה, ואם הכיר כבר את יומנה של אנה פרנק, אך גם ספר זה פורסם לראשונה ב1947 בגרמניה, ולמרות הביקורות המהללות נשכח עם השנים. הוא התגלה מחדש כשאיש ספרות מצא את ספרו בחנות ספרי יד שנייה ודאג לפרסום חוזר שלו.
 השם קומדיה מינורית הופך את ספר לאירוני בנקודת הסתכלותו על הדברים הקורים בו. שום דבר בו איננו קומי, אך נקודת המבט של מספר מכילה לעתים אירוניה דקה שצריך לחפש אותה. 
הספר מתחיל ברעש המטוסים האנגליים הטסים מעל הולנד להפציץ את ערי גרמניה. למרות שאלו ה"טובים" נגד ה"רעים" הרי שבכל זאת זה משק כנפי מלאך המוות לרבים. 
לוים ומרי הם כבר לא מבשרים הרבה. המוות כבר ביקר אצלם והרג את ניקו, הפליט היהודי שהסתירו אצלם. 
בחדר המואפל, גם בגלל הוראות השעה וגם כדי שאיש לא יראה את הצל המסתתר בביתם, בחדר שכב " הוא" חולה דלקת ראות עד שנפטר.
 כעת מונחת שם גווייתו על המיטה. וים ומרי לא היו פחדנים וידעו מה הסכנות כשהחליטו להסתיר בביתם פליט. את הסוד צריך לשמור בחומרה. לאיש אסור לדעת. לא לשכנים, לא למנקה ולא לבני המשפחה. 
הוא, סגור בחדרו, שיחק נגד עצמו בשחמט רוב היום. בערב דיווח לוים. שום ניצחון היום. היריב שלי היה חזק. 
הם לא ידעו מה שמו האמתי, כשבא החליט שיקראו לו ניקו. וכעת מתעוררת השאלה מה עושים עם גופה אסורה של יהודי. לקבור אותו לפי דתו, אינם יודעים. ובימים אלו מה החשיבות. 
ניקו המסכן. שנה הוא היה אצלם. זר. אורח לא קרוא שלא הכירו אותו קודם, וכעת שלושתם צריכים ללמוד לחיות יחד בלחץ הנסיבות. 
אי אפשר לחזות מראש את הבעיות בחיים כאלה. זה היודע לצפות מראש בעיות דומה לזה השומע את העשב צומח. 
ערב אחד הודיע ווים למרי שהיום הוא יבוא. אני אצטרך לבשל יותר מרק, נאכל הרבה תפוחי אדמה ודייסה, כל זמן שאפשר להשיג דברים. מה הוא יעשה כל היום. כשיושבים לבד בחדר נעשים רעבים יותר, אומרת מרי. 
ואז הוא בא. לא ילד בן ארבע עשרה. גבר מבוגר בבגדים מרופטים. יופ, חבר לעבודה, שאל את וים אם איננו מתכוון למלא את "חובתו הלאומית" הוא התייעץ עם מרי. היא התלבטה, לא בגלל שהוא יהודי, אלא בגלל שלא ידעה איך תסתדר עם גבר זר בבית כל היום. בסופו של דבר הסכימה.
 וים ומרי הם אנשים פשוטים. לא מעורבים בפוליטיקה ואם לא היו מבקשים מהם לא היה עולה על דעתם הצורך להסתיר מישהו ולא בגלל חוסר פטריוטיות. הם פשוט לא היו מעלים על דעתם. וכשהובא העניין לשיקולם, הסכימו. כי צריך. בלי לחשוב למה. למרות שאדם במחבוא איננו מקור פרנסה. 
כשהגיע, וים אמר שלמרות שנסיבות המפגש ביניהם איננו חברתי, הוא היה רוצה לדעת את שמו של האורח. והזהירות צריכה להישמר. קראו לי ניקו, אמר. 
מפעם לפעם ניקו בודק אם לא נמאס עליהם. הוא שואל את וים אם כדאי לו לנסות להבריח את הגבול לבלגיה. אם יגיד כן יבין שנמאס עליהם או שהם פוחדים. וים לא עודד אותו לברוח. 
בצורה מוזרה נוצרה שיגרה שקטה שכולם התרגלו אליה. וים ומרי היו אנשים שקטים. שבועות אחרי שכבר גר אצלם ואיש לא ידע, העוזרת ראתה אותו. הוא נבהל וצפה את הרע ביותר. הוא לא סיפר למארחיו וחיכה לבגידה שתתרחש. אך היא לא קרתה. 
ואז הוא חלה. בהתחלה זה נראה כהצטננות לאחר כמה ימים קיבל חום. וים היה מוכרח לקרוא לרופא. הרופא הבין מיד במה מדובר, הוא הכיר עוד כמה מקרים דומים, והוא נזהר. 
כשמת אומר הרופא לוים בשיחה קצרה על פחד ממתים " את האהבה פוגשים כולם מוקדם פחות או יותר. צריך היה לראות כל שבוע מת אחד לפחות. זה היה משפר את האיזון ומפחית מהפחד" 
מכאן מתחילה פרשת הסתרת הגופה בגן. המחביאים  הופכים למתחבאים. השאלה אם המשטרה תעלה על עקבותיהם מפחידה.
 
כמו בכל ספרות גדולה, הסיפור כל כמה שהוא חשוב הוא רק מתלה לתלות עליו את ההבחנות האנושיות במצבים שונים. 
בתיאורים מדויקים ובחדירה לעומק הנפשות. קיילסון לקח על עצמו משימה קשה כשעיצב את וים ומרי כאנשים המקמצים במלים. אין דיאלוגים של ממש אך אלו שישנם מתומצתים ומדויקים.
 אין בספר התייחסות ישירה למלחמה ולכיבוש. כמובן שהקורא יודע מתוך ההתרחשות כל מה שהוא צריך לדעת. ודבר דומה הוא עושה ביחס ליהדות. הוא איננו מביא שיחות המסבירות מהם יהודים ומהי יהדות, דבר כמעט מתבקש. קיילסון סומך על האינטליגנציה של הקורא שלו. ומה שמעניין אותו הוא הנרדפות עצמה. 
צריך לציין שבספר עוד חלק נפרד. ושמו "כאן ביתי" והוא זיכרונותיו של קיילוסן. זיכרונות הכתובים גם הם בצורה יוצאת דופן ומלאות הבחנות. זיכרונות היוצאים מילדותו בגרמניה הבריחה להולנד ומגיעים לימי המלחמה והסתתרות מפני הגרמנים. 
ביחד עם "סטונר" של ג'ון ויליאמס זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון.