עם רדת הערב. מייקל קנינגהם

כבר פגשנו בספרו הקודם " השעות " שבו שתי נשים בשנות התשעים מושפעות מחייה וכתיבתה של וירג'יניה וולף מספר שכתבה בשנות העשרים. 
חיפוש תשובות באמנות לשאלות קיומיות כמו בדידות, כמו צורך באהבה, בריקנות בתוך מסגרות משפחתיות. 
קנינגהם לא הלך רחוק מעצמו. אותן שאלות מטרידות גם את גיבור ספרו החדש. 
הסיפור, במידה והוא קיים הפעם, והסיטואציה שונות. ההבדל שכאן גיבור מרכזי אחד וכמה הסובבים אותו כלווין. 
בתחילה אנו פוגשים זוג נשוי. הם בני ארבעים ונישואיהם נראים כמעט מושלמים. הם אוהבים אחד את השני. שניהם בעלי מעמד. היא בעלת כתב עת לאמנות, הוא בעל גלריה לציור. לא של ציירים מהשורה הראשונה, אך כאלה הנחשבים כבר ונמצאים בדרכם למעלה. 
שמו פיטר האריס ולאט לאט הוא הופך להיות הציר המרכזי. גיבור הספר.
 אנו חיים בתקופה המודרנית, ניו יורק בשנות האלפיים. לא פלא שבזיכרונו של פיטר יש מקום לאחיו ההומו יפה התואר שבא לניו יורק, הזדיין עם חצי מהגברים שלה ומת צעיר מאיידס. 
הכתיבה של קנינגהם הולכת הלוך וחזור. פעם אל זיכרונות עבר של פיטר או אשתו רבקה. סיפורים משפחתיים. 
במקומות אחרים כשמתנהלות שיחות קנינגהם יעבור בין מה שפיטר היה רוצה להגיד למה שאמר באמת. יש לנו את שתי הרמות בצורה חופפת. 
חייהם מתנהלים על מי מנוחות עד שאחיה הצעיר מאוד של רבקה מגיע לביקור לזמן בלתי מוגבל. 
מיצי, שזה כינויו, חזר מיפן שם הקדיש זמן להתבוננות בגנים יפניים. שם חיפש את ההשלמה והשלווה. שם מצא את השעמום. כן, פרט מאוד חשוב. מיצי הוא נרקומן. אמנם הוא הבטיח שעבר גמילה והוא נקי אך פיטר מגלה במהרה שזה שקר. מיצי הוא שקרן מניפולטיבי כמו כל המסוממים. ג'נקי. 
הפרט הנוסף המאוד חשוב הנוגע למיצי הוא יופיו המושלם. יופי הגורם לכולם סביבו להתמכר לו. 
אינני יודע אם קנינגהם חשב על פאזוליני כשכתב את הספר, אך בסרטו של פאזוליני " תיאורמה" ישנו הצעיר הזר היפה להדהים הנכנס לחיי משפחה ומשנה אותם לחלוטין. 
בהמשך אי אפשר יהיה שלא לחשוב ולקשר את הספר גם לתומאס מאן ומוות בוונציה. 
פיטר הולך ומתאהב במיצי, ולא, זה לא הופך להיות רומן הומוסקסואלי. ההומואירוטיות המתרחשת לעיתים בין גברים לא באה לביטוי מיני בהכרח. וקנינגהם שור על הגבולות שלו. 
לא ההומו – משהו מעניינת אותו באמת.  אולי רק באופן פרטי של קנינגהם. פנטזיה של סופר הומו שעדיין מחפש את הסטרייט שיתאהב בו.
פיטר בן הארבעים וארבע בעל גלריית האמנות מחפש כבר שנים רבות אמן שיזעזע אותו. יש לו אמנים מוצלחים, טובים עבודותיהם יפות. אך את הצורך הפנימי של פיטר למצוא איזו יצירת אמנות מודרנית שתיגע עמוק בתוכו הוא איננו מוצא. 
הוא מחפש את היופי המושלם, והיופי הזה חדר לביתו. גיסו הצעיר המושלם.
 כדי להיכנס לעומק כוונותיו קנינגהם מזכיר הרבה מאוד יצירות אמנות. במקומות מסוימים ספרים שיעזרו לו לקצר בתיאורים מתוך הנחה שהקורא מכיר את הר הקסמים של תומס מאן, את מוות בוונציה. סיפורים הנוגעים ביופי ובמוות. 
במקום אחד הוא מזכיר שפיטר רבקה ומיצי רואים בבית את שמונה וחצי של פליני. ולרגע נכנסתי לבעיה. לעניות זכרוני הרעוה הסצנה שהוא מתאר מתרחשת בסרט החיים המתוקים, מה קנינגהם לא בדק את האסוציאציה שלו? העורך לא שם לב? ואולי זה אני שמבלבל. 

היחסים בין פיטר ומיצי מקבלים מבע מבלבל, בעיקר את פיטר. האם מיצי מפתה אותו, האם היופי ההרסני מפתה אותו. פיטר מגלה במהרה את הסוד של מיצי, הוא חזר להשתמש בסמים. מיצי לא רוצה שאחותו תדע. סודם של המפעיל והמופעל. 
אך עד שהכול מתברר הרומן ביניהם הוא עדין ומרגש. שני גברים בלי עבר הומוסקסואלי המתאהבים ולא מסוגלים לממש את אהבתם. הארוטיקה היא בפנטזיה, היא לא מתקיימת במציאות. 
מיצי הוא התשובה לכמיהה של פיטר ליצירת האמנות הנשגבת היפה והמרגשת עד כלות. היופי הנשגב הוא האדם. שום מעשה אמנות לא יכול להשתוות אליו. 
לפיטר ורבקה יש בת שעזבה את הבית. יחסיהם לא מזהירים. פיטר מנסה להבין את משמעותו של מיצי הצעיר בחייו. האם הוא תחליף לבתו שאיננה אוהבת אותו, לאחיו הצעיר והאהוב שמת מאיידס. דמיונו המדויק לרבקה כשהייתה הצעירה בה התאהב. נראה שמיצי הוא התשובה לכל השאלות ולאף אחת מהן. מיצי הוא מיצי והאחרים הם הם עצמם. אין תחליפים. אולי בפסיכואנליזה. 
המערכות ההולכות ומסתבכות בין פיטר לעצמו ולרבקה למיצי לאמנות, לחיים ולמוות. הרי לא לחינם מזכיר קנינגהם את ספריו של תומאס מאן כמה פעמים, לעתים במשמעות ההרס העצמי של מיצי לעתים בהקשר התשוקה ליופי המושלם. 
הספר כתוב היטב, אם כי פה ושם יש מעט נפילות מתח, אין בו עלילה שתחזיק את הקורא אלא אם כן הוא מתמכר למשמעויות הפנימיות. אינני יודע אם אפשר לדבר על הנאה מהספר אך בסופה של קריאה הספר משאיר משקע לא קטן.