בננות - בלוגים / / וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם

הם היו שלושה שנפגשו בניו יורק והפכו לידידים. אולי מבלי להתכוון עמדו על ערש צורת כתיבה חדשה. חופשית. משוחררת. בלי ניסיון לפתל את השפה והמשפטים. ג'ק קרואק, ויליאם בורוז ואלן גינזבורג. 

קרואק הוא זה שטבע את המונח " ביט" לצורת הכתיבה שלהם. ביט, הפעמה המשוחררת של הג'ז שהחל להיות כה פופולארי בתחילת שנות החמישים. 
סגנון חדש. סוג של זרם תודעה בשפת היום יום. כתיבה מהסוג של " התעוררתי, ירדתי לרחוב, הסתובבתי, נכנסתי לבר שתיתי, פגשתי את… דיברנו, שתינו, חזרתי הביתה הזרקתי סמים קמתי ירדתי לרחוב…." לכאורה מעט מאוד כתיבה, אך המקצב והחזרה על הדברים יוצרים תמונה מדויקת של צורת חיים של קבוצת אנשים שחיו מחוץ לממסד, אפילו לא בשולי הממסד. מבחוץ. 
קרואק קרא לכתיבה שלו ספונטנית. הוא טען שהוא ממעט לתקן או לערוך. המחשבה הראשונה היא הנכונה ביותר, אמר. אך מכריו העידו שהספונטניות הייתה מחושבת והוא כן ערך ותיקן את כתביו. 
את הספר הזה כתבו קרואק ובורוז יחד. כל אחד פרק, מבלי להראות אחד לשני מה כתבו. 
הסיפור מבוסס על מקרה רצח אמיתי. שניהם הכירו את הרוצח והנרצח. 
הם חילקו ביניהם את הגיבורים וכל אחד כתב מנקודת הראות של גיבורו. 
אם לא הייתי יודע, נדמה לי שלא הייתי מזהה שני כותבים, אם כי ייתכן שבאנגלית ההבחנה ברורה יותר.
 מאוחר יותר כתיבתם השתנתה. בורוז התחיל לכתוב כתיבה אפלה יותר מה שנראה כמתוך הזיות הסמים שלו. גם חייו נראו כהזיית סמים בלתי פוסקת. מתוך משחק וילהלם טל ששיחק עם אשתו, הוא ירה בה במקום התפוח שעל ראשה. 
סגנון הכתיבה הזה לא התקבל על ידי כולם. טרומן קפוטה קרא לזה ספרות הקלדה בלבד. 
הכינוי דור הביט התרחב ונתן את שמו לביטניקים. הימים היו אחרי מלחמת העולם. צעירים חזרו ממלחמה שלא הבינו למה יצאו אליה. הם לא ידעו מי הם ההונים שנגדם נלחמו, לא היה להם, לרובם, קשר לשאלה היהודית ועל המחנות עוד לא שמעו עד שנכנסו אליהם בעצמם. לא הכירו מה הם מקורות התרבות האירופאית עליהם נקראו להגן. 
הם חזרו הלומי מלחמה. המפותחים יותר אינטלקטואלית ביניהם כבר התחילו להכיר את האקזיסטנציאליזם, סארטר וקאמי. הם הושפעו בעקיפין. ברובם היו אמריקאים תמימים יותר. ולא עבר זמן רב ואמריקה מצאה את עצמה מסובכת במלחמה חדשה בקוריאה. 
אלו שהצטרפו לגל הביטניקי והבינו אותו ראו בעצמם דור מנוצל ואבוד. החיים היו חסרי ערך. אלכוהול וסמים הפכו להיות חלק מחיי היום יום שלהם. פרועים, מוזנחים ומלוכלכים. כל מה שעמד נגד התרבות הכללית, נגד הבורגנות. 
ורק דרך אגב, למרות על פניו נראה שההיפים הם דור ההמשך של הביטניקים, הרי שהתנועה ההיפית הייתה שונה לחלוטין. ההיפים רצו להפוך את העולם לטוב יותר. הם האמינו בפרחים שענדו עליהם. 

הרצח שבמרכז ספר התרחש בשנת 1944. בורוז וקרואק הין מעורבים כי הכירו את הרוצח והנרצח. נער צעיר שרצח גבר הומוסקסואל מבוגר ממנו. 
הספר שכתבו על הפרשה לא התפרסם בזמנו, רק אחרי מותם של הרוצח וזוג הכותבים יצא הספר לאור. 
אלן גינזברג היה זה שהכיר את הנער הרוצח כשעוד היה נער צעיר חובב מוסיקה. גינזברג שמע את שכנו למעונות מקשיב לברהמס., מפגש שבדרך מוסווה מופיע כאן בספר, התיידד אתו והביא אותו לחבורה. 
קאר בן ה19 היה מחוזר על ידי קאמרר גבר בן יותר משלושים שחי חיים הומוסקסואליים פתוחים. 
ערב אחד הם טיילו על שפת הנהר, מה קרה ביניהם, האם הצעיר התפתה ואחרי זה התחרט לא ברור. מה שידוע הוא שהצעיר דקר את המבוגר וזרק אותו לנהר. קאר התוודה במשטרה ונאסר, גם קרואק נעצר בחשד שהיה שותף למעשה, אך שוחרר. 
בעיתוני התקופה תואר המקרה כאילו גבר הומוסקסואלי מבוגר שהציק חיזר ופיתה נער הטרוסקסואלי, צעיר ממנו בהרבה. אך זה לא היה המצב. קאר הצעיר היה לפחות דו מיני. ידוע שהוא קיים יחסי מין עם אלן גינזברג. 
סופרים ועיתונאים רבים כתבו על המקרה שהיה שיחת היום בשל הנושאים המעורבים בו. 
קרואק ובורוז התיישבו לכתוב את הסיפור שהיו מעורבים בו. בורוז כתב על ברמן בשם וויל דניסון, וקרואק כתב על נער צעיר, ימאי בשם מייק רייקו. הסיפור מובא דרך שתי נקודות המבט הללו. 
ויל דניסן מתחיל את הסיפור. הוא חזר הביתה ב3.45 לפנות בוקר אחרי סיבוב ברים והתכוון ללכת לישון, אלא שאז צלצלו בדלת וארבעה אורחים נכנסו אליו. ביניהם פיליפ טוריאן. נער בן שבע עשרה ממוצא טורקי למחצה, כותב שירה ויפה תואר להדהים. יופי כזה שמשוררים מתרוממים כותבים לו סונטות המתחילות במלים כמו " הו עלם חמודות יווני ששערו שחור כעורב" 
האורח השני הוא אלן. גבר בן ארבעים, מהדרום. אדם שנעים לבלות בחברתו, אבל כשהוא עם פיליפ תמיד קורה משהו. ביחד הם צרוף שעולה לכולם על העצבים. האחרים הם אגנס הגברית למדי ומייק רייקו אדום השיער בן התשע עשרה. 
פיליפ ניסה להסביר להם רעיון פילוסופי ילדותי שעלה במוחו. הם התחילו לשתות ולעשן מריחואנה. 
פיליפ נגס בכוסו ונשך חתיכת זכוכית אותה לעס עד שהפכה לאבקה ובלע אותה עם כוס מים. אלן עשה מיד את אותו דבר. אין סכנה שהם ימותו אם לעסו את הזכוכית טוב טוב עד שנהייתה כמו חול. אומר ויל. כמו שויל אמר בהתחלה, השניים הללו יחד הם צרה.
 הפרק הבא הוא של מייק רייקו, שיצא מדירתו של ויל בשש בבוקר, הלך לביתה המבולגן של ג'ייני, מבולגן כי שימש כמעט כתחנת רכבת לכולם וג'יני לא יכלה לשמור על ניקיונו. שם נרדם. 
כשהתעורר אחרי הצהרים מצא את פיליפ עטוף מגבת ומקשיב לראשונה של ברהמס. 
את רוב השמות לא צריך לזכור, זו חבורה המסתובבת יחד כשעוד אחרים נכנסים ויוצאים מתוכה. השניים החשובים הם ויל ומייק המספרים כל אחד בתורו ופיליפ ואלן שעליהם נסוב הסיפור. 
מייק הוא ימאי העומד לעלות על ספינה בעוד שבועיים. פיליפ נדלק מהרעיון ורוצה להפליג יחד אתו. ובתנאי שזה יישאר בסוד מאלן, עד שייעלמו. 
אל מסתובב סביב פיליפ כבר ארבע שנים מאז ראה אותו,ילד בן שתים עשרה בבית הוריו שהיה מיודד אתם. האהבה הבלתי ניתנת למימוש מוציאה אותו מדעתו. ארבע שנים הוא מדבר עם כולם רק על פיליפ, למה הוא מצפה ומה קורה ביניהם. 
ויל צוחק מהאהבה האפלטונית הזו. אל רוצה לשכב עם פיליפ, אך יותר מזה הוא רוצה שפיליפ יאהב אותו. 
ושוב אצל ג'יני, יושבת קבוצה ומפטפטת את עצמה. בבר אליו יצאו לשתות שמעו ברקע רדיו, ובסיום החדשות הקריין מספר על שריפה  ומסיים במשפט והיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם. משפט שקריינים נהנים לומר אותו בקול משתתף בצער ולסיים אתו מהדורה. 

אל מגלה את תככנית הפלגה של מייק ופיליפ, הוא מנסה להצטרף כשפיליפ דוחה אותו. 
מצד אחד הוא רוצה להפטר ממנו אך כשהוא רעב הוא יודע שאצל אל ימצא משהו לאכול. 
צריך לזכור שהוא נער צעיר מאוד בחברה של מבוגרים ממנו.
אתה אמן אומר לו ויל. אתה לא מאמין בהגינות יושר והכרת תודה. לפיליפ אין טיפת הגינות. הוא מנצל ומתעלל באל. 
ואז פיליפ רוצח את אל. 
חוץ מסיפור הרצח המתבשלים לאיטם יש בסיפור עוד משהו מעניין שיישאר בסימן שאלה . גם קרואק וגם בורוז מתארים אחד את השני כגיבור הנגדי לעצמו בספר. מעניין לדעת כמה מזה אמיתי את וכמה תאור ספרותי. 
בספר מופיעות עוד כמה דמויות אמיתיות אבל זה לא ממש חשוב לדעת מי הוא מי. מי שיסתקרן יוכל לקרוא בסוף דבר. 
הספר לא התיישן כהוא זה מאז נכתב. מקצב השפה. המודרניות הקופצנית של חיי יום יום של חבורה שכזו. הימנעות מתיאור חיים פנימיים והצמדות לעובדות פשוטות של היום יום המתחברות למרבד צבעוני ומרתק.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן