בא לעולם. מרגרט מצאנטיני

אמנות מספרי הסיפורים היא אחת העתיקות מן האמנויות. המספרים שישבו בקרנות רחוב, בכיכרות השוק וסיפרו מחדש סיפורי מוסר, אגדות עתיקות ומיתוסים שנשמרו בדרך זו. 
אם נקפוץ כמה אלפי שנים קדימה, קרנות הרחוב וכיכרות השוק נעלמו. מספרי הסיפורים עברו לכתיבה, לדפוס, לספרות. 
הספרות מתחלקת לכמה רמות כתיבה. סופרים שנחשבים לקלאסיים. סופרים טובים שספריהם יתפסו את תהילת הרגע, ולא בטוח שיישארו גם לעתיד הרחוק, ספרות מספרי הסיפורים וכותבי הרומנים הרומנטיים שהיחס אליהם שונה. 
אינני מקל ראש במספר סיפורים טוב. אני קורא כמה כאלה בשנה. וכדי לסיים ויכוח שהיה לי, כן, אני חושב שאמנון דנקנר וספרו "דודה אווה" הוא סיפור טוב. דנקנר הוא מספר סיפורים. ספרות גדולה לא מצאתי בספר. אבל זו רק דוגמה. קוראים רבים נשבו בסיפורה של אווה. וכך אפשר למנות עוד כמה מספרי סיפורים טובים. 
באנגלית אכן קוראים להם story taller בניגוד ל author – writer/ 

מרגרט מצאנטיני היא מספרת סיפורים מצוינת. כתיבתה היא כזו שכבר מן ההתחלה אכפת לקורא מה קורה לגיבורי הסיפור. הספר מתחיל בטלפון פתאומי שמקבלת ג'מה המזמין אותה לפתיחת תערוכה בסרייבו. 
מוזר איך הפכה העיר הזו לאיזו אבן מכבידה על הלב. לא מזמן קראתי את ספרו של אלכסנדר המון המתרחש בסרייבו. אלא שהמון הוא סופר סרבי, סופר של ממש ומצאנטיני היא איטלקייה המספרת סיפור. 
מה אנו יודעים על סרייבו. פרדיננד שלנו נרצח בסארייבו, אומר החייל האמיץ שוויק. רצח שהיה סיבה לפתיחת מלחמת העולם הראשונה. ושנים אחר כך המלחמה. סרייבו, קוסובו, סרברניצה. ובין לבין הייתה שם ב1984 אולימפיאדת חורף. 
גויקו מטלפן מסרייבו. תהייה תערוכה לזכר המצור. תהיינה גם תמונות של דייגו. בואי. וכבר יש לנו שני שמות שבקרוב יקרמו עור וגידים. גויקו הסרבי ודייגו הצלם האיטלקי. 
ב1984 נסעה ג'מה לסרייבו לצורך מחקר על המשורר אינדרייץ'. עיר מלאה זרים בגלל האולימפיאדה. גויקו הפך להיות המדריך שלה, דייגו לאהבה בוערת, חסרת עתיד. היא עמדת להינשא באיטליה בעוד ארבעים יום. הכול כבר מוכן.
 היא אורזת את עצמה ומחליטה לקחת את בנה פייטרו בן השבע עשרה לראות את העיר בה פגשה את דייגו שייהפך להיות אבי בנה. מכאן עובר הספר ומקפץ בין הזמנים. סרייבו של היום. סרייבו של אז. אהבה מאכלת ממבט ראשון שתמשך יום אחד. כשבבית מחכה לה פאביו, שיהיה בקרוב בעלה. 
היא יודעת לכתוב מצאנטיני. מקצב השפה, התיאורים הדימויים. כל אלה הופכים את הקריאה למעניינת. אין טעם לספר את העלילה, כן להגיד שהיא אמינה, לא רק בהשתלשלות הדברים. היא אמינה רגשית. מה שהופך אותה ליותר ממספרת סיפור טוב היא יכולתה לתאר פרטים. בין אם זו שלולית בגשם או צלוחית זיתים על השולחן. היא נזהרת מלהדהיר את הסיפור. יש ללה אורך נשימה ועין טובה לסביבה ותוך רגשותיה. 
מצאנטיני נוהגת בחכמה. היא מדברת על תקופה סוערת אך בינתיים איננה מתארת אותה. הספר מתחיל בביקור בסרייבו של אחרי המלחמה, ולפניה. היא סומכת על הקורא שיבין. 
דבר דומה היא עושה בכמה שורות בהן היא מזכירה את ילדי צ'רנוביל שבאו לטיפול באיטליה. כולנו יודעים מהו אסון צ'רנוביל. את 1989 היא זוכרת כי חומת ברלין נפלה וסמואל בקט מת. 
ברור שאנו מתקרבים למלחמה בסרביה, שתגיע ותיקח חלק בסיפור. למעשה יודעים כמעט מן ההתחלה. הבחירה להפגיש אוהבים זרים בסרייבו. 
הפיתול היחידי בסיפור האהבה הזה הוא עקרותה של ג'מה. סיפור האהבה בינה ודייגו מתנהל דווקא בצורה שקטה, הסערות אינן מגיעות משם. בינתיים לא. 
האמריקאים מפציצים את עיראק. רואים בטלוויזיה. הטילים החכמים אמורים להפציץ יעדים אסטרטגיים בלבד. בבוקר מתגלה שאלו היו בתי חולים, ומבקשים סליחה. 
מסתבר שהספר הוא בכלל לא על הרומנטיקה. יש אהבה, אך הרומן הרומנטי הופך לחוויה מכבידה כשהוא מתחיל לעסוק בג'מה וייסורי העקרות שלה. 
הדפים העוסקים במסע העקרות של ג'מה לא רק נוגעים ללב אלא מעלים את הספר לרמה אחרת. שוב, לא רק סיפור אהבה. 
גויקו, הסרבי מבקר את הזוג באיטליה והם נוסעים מדי פעם לבקר אותו. הוא זה המביא ומנבא את המלחמה המתקרבת. את הלאומנות הגואה. את העלאת מיתוסים עתיקים שיחממו את הקיטוב. כל כך הרבה מיעוטים על שטח כל כך קטן. 
באיטליה מתחילים לראות בטלוויזיה את צילומי המלחמה. איש איננו מתעניין באמת. מה אכפת לנו מהבלקנים. מה אכפת לנו בערב מול הטלוויזיה. אבל לג'מה ודייגו אכפת. הם מזהים מקומות מופצצים שהיו בהם לא מזמן. יש להם שם את גויקו ידידם הטוב. הם חוזרים לבקר בסרייבו. 
הכול עדיין שקט יחסית והחיים רגילים,יחסית, אך מעל כל זה כבר מזדחל צל המלחמה. ברחוב צועדת הפגנה למען השלום. 
אינני יודע אם למצאנטיני יש קשר ביוגראפי אמיתי לסארייבו. אחרת מה יש לאיטלקייה להיכנס לעולם ההוא. אם איננה קשורה, כמה עבודת מחקר הייתה צריכה לעשות כדי להיכנס לרוח הדברים בכזה דיוק. סרייבו, מקום שגם אנחנו רחוקים ממנו. 
וחשבתי לרגע, הרי הייתה יכולה לכתוב על המזרח התיכון ואז היינו מחפשים בעד מי היא נגד מי. אבל בוסניה, יש שם מוסלמים. 
היריות הראשונות נורו לעבר הפגנת השלום. שתי סטודנטיות נהרגו. המצור על סרייבו התחיל. 
את המלחמה כבר ראתה ג'מה בטלוויזיה ברומא. האפיפיור התחנן להניח את הנשק. בסרייבו חיו האנשים ברעב וצמא, בפחד מרעשי המלחמה, בזנבה התכנסו האחראים למצב הנורא לשיחות ובינתיים שתו מים מינראליים. שיאכלו וישתו, אבל על השולחן צריך להניח להם גם גוויה של ילד שזה עתה נורה ומת, חושבת ג'מה. 
שוב בסרייבו במלחמה. הפעם לא דרך הטלוויזיה, בלי מתווך. העיר ההרוסה. אנשים עוזרים אחד לשני ככל יכולתם. היהודים למוסלמים שבזמנו הגנו על היהודים מפני הנאצים. הכתות הנוצריות אחת לשנייה. עיר מופגזת ומופצצת הנתונה במצור. שבה במקום ברכת שלום כשיוצאים מהבית אנשים מודיעים אני הולך לקראת הפגז שלי. 
לא, מי שמחפש רומן רומנטי או סיפור שובה לב, זה לא ספר בשבילו.
זה ספר שמתחיל באווירה של סיפור רומנטי הולך ומתפתח בזכות הכתיבה לספר ממש טוב. נוגע רגשית. העלילה, והטוויסט בעלילה.ועוד הפתעה, טוויסט ההופך את הספר לאחר מזה שהתחיל. ספר קורע קרבים ושובר לב שמכריח את הקורא להזדהות עם רחוק ממנו. אנשים שכאבם הפרטי הופך לכובד קיומי של הקורא.
 תיאור החיים בסרייבו במצור מצמית. 
כעת אני יכול להצטער שלא קראתי את ספרה הראשון שתורגם לעברית ב 2002 . 
בחיפוש אחרי אינפורמציה עליה קראתי שגם הספר ההוא היה מזעזע. ומה שהכי מפתיע היא העובדה שלמצאנטיני יש לה שלושה ילדים. ואני שואל את עצמי איך יכולה אישה, איך יכול מישהו, להיכנס אל מתחת לעורה של אישה עקרה. אני יודע לורקה עשה את זה בירמה. אך כאן יש משהו עמוק ושונה. 
מצאנטיני נכנסת לפרטי פרטים. לרגעים, אני חייב להודות, חשבתי שיש יותר מדי פרטים, וזו אולי החולשה היחידה שמצאתי בספר. מצד שני, עיסוקו של סופר הוא לאסוף ולהתרכז בפרטים. 
מכיוון שלא מצאתי רמז שיש לה עבר בוסני הרי שכל הספר הוא סוג של בדיון. מה שהופך אותו לספר עוד יותר טוב ממה שנראה בהתחלה. צריך לעקוב אחרי מצאנטיני, אחרי יכולת הכתיבה והתבוננות שלה. ספר מעיק ומצוין.