אחיות לרצח אדורדס רידר

מקרי רצח מלבים את דמיוננו ומעסיקים אותנו כל זמן שהתקשורת מעסיקה אותנו בהם. 
ראו את מקרה רוז פיזם הקטנה שהוטבעה בירקון. למרות שהיה שם סיפור משפחתי מורכב ומזמין ניתוח מעמיק התייחסו בעיתונות בעיקר לקונקרטי. 
אב שהתחתן עם אשת בנו, המעורערת בדרכה, ובנו המופרע כשלעצמו, רוצח את בתו – נכדתו . היחסים עם אמה. שתי סבתות מעורבות בצורה לא ברורה. אחרי גילוי הגופה, ההודאה והמשפט סיפורה נעלם בשכחה. וכמוהו מקרי רצח רבים. 
לעתים רחוקות קורה מקרה רצח שמשאיר בנו סימנים לזמן ארוך יותר. לצרפתים יש מקרה כזה. רצח שאיננו מפסיק להעסיק אותם מאז שנת 1933.
 באותה שנה רצחו שתי אחיות שעבדו כמשרתות את מעבידתן ובתה. מקרה שהיה יכול להעלם בקלות בנבכי השכחה. אך נסיבות המקרה הפכו אותן לזיכרון יציג. 
לאקאן התייחס אליהן באחת מעבודותיו. סארטר ובובואר כתבו עליהן. ז'אן ז'נה כתב על פי המקרה הזה את מחזהו " המשרתות" 
ולא רק בתרבות. מחקרים אחדים בדקו את מקרה הרצח הזה בדיקה פסיכואנליטית.. 
האחיות כריסטין ולאה פאפן שחטו את מעבידתן. 
בצרפת נוצרו יותר מיצירה אחת המתבססת על רצח שקרה במציאות. פשעים שהוגדרו כרגילים, אך עם טוויסט שעניין יוצרים. סופרים או אנשי קולנוע. לרצח הזה היו הקשרים תרבותיים עמוקים שאי אפשר היה לצרפתים להתעלם ממנו. 
מעשה ההרג התרחש ב2 בפברואר 1933 בביתם של משפחת לנסלן בעיר לה מאן. עיר פרובינציאלית . מר לנסלן בילה את אחר הצהרים במשחק קלפים. בשעה שש ושלושים חזר לארוחת ערב ומצא את ביתו נעול מבפנים. שוטרים שהוזעקו פרצו לתוך הבית ומצאו את גופתן של גב' לנסלן ובתה ז'נבייב כשהן מוטלות ליד המדרגות, וירכיהם מושחתות באכזריות, אך המחריד מכל, ומה שנתן למקרה את פרסומו ואת העניין המיוחד בו הייתה העובדה שעיניהן של השתיים היו מוטלות על המדרגות. הן נעקרו בידי האחיות בטרם הרגו אותן. עובדה יחידה במינה בהיסטוריית הפשע. 
הסמליות האדיפאלית והפחד מהעיוורון משכו מיד את תשומת לב הפסיכואנליטים לפרשה. עיוור וסירוס. סמליים שלא יכלו לעבור בלי לעורר עניין. 
צריך לדעת שבצרפת עשו בשנת 1928 סלבאדור דאלי ובונואל את הסרט הסוריאליסטי " כלב אנדלוסי" שנפתח בצילום של עין אישה הנחתכת בסכין גילוח. באותה שנה התפרסם גם ספרו של בטאי " סיפור העין" שבמרכזו עקירת עין של כומר. אין להניח שהאחיות או השוטרים שפרצו לבית הכירו את היצירות הללו. 
אם ציפו למצוא גם את המשרתות מתות, להפתעתם מצאו אותן שוכבות אחת ליד השנייה במיטה. הפטיש לצדן. הן הודו מיד ברצח. 
" העדפתי לפשוט את עורן של המעבידות שלנו מאשר לתת להן לפשוט את שלנו" אמרה אחת. 
למחרת, עם הפרסום הראשון בעיתונות התחיל מסען הארכיטיפי המבעית. 
בצרפת שרר מתמיד, מאז ימי המהפכה, אי אמון במעמדות הנמוכים, הפרולטריון, האספסוף. הוא נתפס תמיד כאלים ואכזרי. 
הפרולטריון הזה היה פריזאי, ושתי האחיות לא היו מעודן בפריס וגרו בחבל ארץ נחשל. במעמקי החשכה של צרפת, כפי שהחבל מכונה. כריסטין ולאה היו בנות לא רצויות במשפחה חסרת אהבה. הייתה האשמה שהאב ניצל מינית את אחת האחיות האחרות. 
הקשר בין שתי האחיות היה אינטנסיבי. לא הייתה להן שום משענת רגשית מלבד אחת את השנייה. שתיהן יצאו לעבוד כמשרתות. הן קיבלו חדר ומזון דל, ומי שמכיר את חדרי המשרתות בצרפת יודע מהו הכוך הקטן הזה בצד האחורי הרחוק בבניין. מכיוון שלא התעניינו בשום דבר הצליחו לחסוך קצת כסף. 
הן נתקו את הקשרים עם אמן, קנו בגדים כדי למצוא חן אחת בעיני השנייה ופיתחו סוג של זוגיות. 
לא היו להן מכרים או חברה. הן היו לבדן. מלבד הוראות הנוגעות לעבודת הבית לא החליפו מלה עם מעבידתן. הפער החברתי לא התיר זאת. הן עבדו היטב, היו מנומסות וחשנו שכל הערה מצדנו תתפרש לא כהלכה, העיד מר לסלן. ההסתגרות שלהן בעצמן לא אפשרה התקרבות. 
הסיבה הממשית לרצח מעורפלת. בחקירתן לא הודו אך גם לא התכחשו לרצח וכל אחת מהן סיפרה סיפור שונה במקצת. 
יום קודם לרצח נשרף נתיך חשמלי בבית ועלות התיקון נוכה משכרן. הרצח בוצע למחרת כשגב' אסלן ובתה חזרו לבית חשוך, לא ברור מי התנפל על מי אך בתוך המריבה נוקרו עיני הנשים, רגליהן נחתכו, ודמה של ז'קלין התערבב בדם הווסת שהייתה לה באותו יום. גם לאחיות הייתה וסת באותו יום. זו הפעם האחרונה ששתיהן קיבלו וסת. האחיות החליטו לקבל על המעשה אחריות שווה.
 אחרי הרצח עלו לחדרן, לבשו כותנות לילה והמתינו למשטרה. 
כריסטין שהתנהגה באופן מוזר הושמה בכותנת משוגעים מחשש שתעקור את עיניה. כשנשאלה מדוע הפשיטה את ז'נבייב ענתה 
" חיפשתי משהו שיהיה שלי שיעשה אותי חזקה יותר" 
לאקאן כשניתח את המקרה כתב שרצתה פאלוס. בין אם מקבלים או דוחים את דעת לאקאן, היא חיפשה כוח מיני. בכלא טענה שבגלגול הקודם הייתה בעלה של אחותה. 
לקראת המשפט הציבור דרש עונש מוות. תמונות שלהן לפני ואחרי התפרסמו בעיתונות. לפני, לבושות בבגדים נאים. אחרי נראו מותשות ומוכות. אי הנראות של הרוע על פניהן הפתיע רבים. 
עורכת הדין שלהן אמר שפגשה זוג נערות אומללות. עורך הדין של לנסלן אמר שהיות והתנהגו כחיות פרא, צריך לנהוג בהן כבפראי אדם וחיות פרא. תיאורן היה כילדות שבריריות שקשה לדמיין אותה בלהט הרצח. 
לוגר, הפסיכיאטר שבדק אותן לא זיהה את הבדלי היחסים שביניהן. בעתיד יגיד שהן היו קורבנות " ON DIT" אומרים. כל מה שאמרו עליהן. 
האפשרות שהיו ביניהן יחסי גילוי עריות הוסתרו לא רק מהציבור גם במשפטן הדבר לא הוזכר כי נחשב ללא " יאה" לבית משפט, ולכן לא התייחסו למערכת המורכבת שבין האחיות. 
פסיכיאטרים הגדירו את המקרה כשיגעון בשניים. לאקאן כתב " כאשר משוגע גורם למישהו קרוב להשתגע, לעולם יהיה סובייקט אחד פעיל והשני סביל. כאן כריסטין אקטיבית ומחלקת פקודות, לאה פסיבית וצייתנית" 
ב"להומניטה", העיתון הקומוניסטי, נכתב שהיו קורבנות של דיכוי חברתי. לא רק האחיות צריכות לעמוד למשפט אלא גם המשפחה הבורגנית שבחיקה מתפתחות שחיתויות איומות. מתפתחת בין רוע לב ובוז למתפרנסים בשירותה. 
ניסו לדבר על מגדר עוד לפני שהמושג נולד. הנשים הצעירות המנוצלות יודעות היטב שהן מנוצלות. ולוואי ועשרות אלפי " משרתות קטנות" תפעלנה יחד לשחרור חברתי והגנה על תביעותיהן. אחת ההתבטאויות הראשונות המתייחסות לדיכוי נשים. 
התובע תיאר אותן ככלבות מרושעות הנושכות את הידיים המלטפות אותן. דיוני חבר השופטים נמשכו ארבע דקות. כריסטין נדונה למוות בעריפת ראשה בכיכר המרכזית, לאה נידונה לעשר שנות עבודת פרך. לאה ערערה על פסק הדין, כריסטין סירבה לערער, אך הנשיא חנן אותה מיזמתו ודן אותה למאסר עולם עם עבודת פרך. מצבה הנפשי של כריסטין התערער עד שנאלצו לאשפזה בבית משוגעים, שם מתה מדלקת ריאות. 
לאה השתחררה, עברה לגור בנאנט החליפה את שמה וחזרה להיות חדרנית. 
סיפורן הפך בצרפת למה שמכונה שם FAIT DIVERS סיפור בעל משמעות אנושית. שבו הסיפור הפרטי הטריוויאלי חודר לעולם הציבורי. 
מגזינים רבים פרסמו סיפורים כאלה, בניגוד לעיתונים המדווחים על חדשות, פוליטיקה ודעות. פילוסופים צרפתיים, כל אחד מנקודת השקפתו לא זלזלו בסיפורים הללו. השינוי החברתי יתחיל, אם כי לא רק, בסיפורים הללו. סיפורים המגיעים לאלו שאינם קוראי עיתונות. ליוטר, פוקו ואחרים התייחסו להשפעת סיפורי ה FAIT DIVERSהאירוע היום יומי רווי משמעויות, טענו. 
עילגותן של האחיות היה פיתוי לנתח ולכתוב עליהן עוד ועוד. בעיתון פארי סואר דיווחו שני אחים, ז'רום וז'אן טארו על המקרה. הם כתבו את הכתבות שלהם בגוף ראשון וחתמו " כתבנו המיוחד ז'רום וז'אן טארו" אחים שהאחד מוכשר מהשני ודומיננטי יותר. באף אחת מהכתבות שלהם לא שפטו את הנשים. " אף שדינן נחרץ טרם הסגירו האחיות את סודן" את נרקיסיזם האחאים המחבר גם אותם לסיפור לא הסגירו גם הם. 
רוב הכתבות על הנושא השמיעו את קולה של פריז אל מול הפרובינציה. 
לאקאן כתב על מוטיב הפרנויה שזיהה באחיות. קיבעון נרקיסיסטי ודחפים הומוסקסואליים הם מהמכוננים את הפרנויה. הרודף יהיה תמיד בן מינו. הוא מרחיב לנקודת המבט אותה פיתח בזמנו וטען שכשלא היו מלים היו בשתיקה מבטים שהעניקו להן זהות שהייתה להן לזרא. נפילת החשמל זיקקה את שלא נאמר בין אחות לאחות ובין האחיות למעבדתן. 
לאקאן שהתעסק רבות בשפה הביא דוגמאות למטבעות לשון שהפכו ממטאפורת שנאה למעשה. נפילת החשמל, בצרפתית: הזרם לא עובר, מרמז על היעדר תקשורת. המשפט " אני אעקור לה את העיניים" עבר משלב השפה הסמלית למעשה. 
כמו לשפה, גם למבנה הפרנואידי שלהן הייתה אמירה מובנה כמו שפה. 
לאקאן אינו חושב שהיו ביניהן יחסי גילוי עריות. "נטייה הומוסקסואלית כזו לא יכולה להתבטא אלא דרך הכחשה נואשת של עצמה, וכן למקם את האהובה בתור הרודף" 
הוא מנתח אותן גם דרך שלב המראה שהיה כה חשוב בתאוריה שלו. שלב המאפשר להרגיש את האהבה שמרגיש כל אחד לדמותו שלו, את התשוקה כלפי אני \אהובי . 
בינן לבין עצמן לא יכלו האחיות ליטול מרחק זו מזו. כמו נפשות סיאמיות הן יצרו עולם סגור. 
המלים הצרפתיות בהן השתמש מראות כי התכוון שהן הרגו לא רק את מי שניצל אותן, את אמן, אלא גם זו את זו. והוא מסיים במחיר הנורא שבו הן משלמות כשכריסטין פוקחת את עיני העיוור שלה המאפשרות לה לראות את לאה כאדם אחר, במחיר עיוורון ממשי של שתי נשים אחרות. 
נושא שלאקאן לא התייחס אליו והובא על ידי אחרים עוסק ביחסים של האחיות ואמן. 
במשפט העידה האם שלא דיברה עם בנותיה שנים אחדות. כשנפגשו לעתים ברחוב לא היו עונות לברכת השלום שלה. שתיקה ועוד שתיקה. איזה דמיון פיזי, שהיה או לא היה, ראו האחיות בגברת לנסלן מעבידתן. ואולי דמיון בהתנהגות ולא במראה. דמיון שהתקיים במערך הנפשי של האחיות. 
מארי לסנה, פסיכיאטרית תיאורטיקנית צרפתייה כתבה על השנאה שלא מודים בה בין אם ובת. שנאה שמקורה בעובדה שאם ובת חוות את היעשות הבת לאישה. " הייחודיות של הנשי אינה הזדהותית אלא חוויה של נטישת המגונות ( OBSCENITE) האימהית ומעבר לקשר עם הפאלוס. 
מסקנה עגומה העולה ממחשבה זו היא שנשים , מהיותן נשים, לא תדענה ליצור קהילה של נשים. 
תהליך שהתיאוריה הקווירית דורשת לכינון מיניות שלא תענה על השאיפה להיות אישה ולא על השאיפה להיות שונות מהגבר. 
לסנה היא היחידה המתעכבת על העובדה ששלושת הנשים היו במחזור חדשי, ובקשה למצוא משמעות בהקשר ובדם. 
הקשר בין האחיות הוא אם – בת ויחסי המין מוסיפים להגדרה גם בעל – אישה.
 בעיתונו של סארטר כתב לה גיאן, פסיכיאטר גם הוא, שהוא מקבל את הבחנותיו של לאקאן, אך הייתה לו ביקורת שלאקאן לא התייחס כלל לשאלת המעמדות ולעובדה שהאחיות היו משרתות ומביא דוגמאות נוספות למשרתות שרתחו את גבירתן. 
גיאן מתעניין יותר בצד החברתי פוליטי. המשרתות הנעות בדומיה. משרתים בלתי נראים. התקוממות של נכבשים נגד כובשיהם. 
בהמשך מנתחים אדוארדס ורידר מאמרים, ספרים ומחזות, שהמשיכו להתפרסם לעתים קרובות, שנים אחרי שהמקרה ירד מכותרות העיתונות. דבר שהשאיר את פרשת האחיות פאפן בעיני הציבור הצרפתי. 
ספרים מחזות וסרטים, כולם מנסים להסביר את הרצח. הן מבחינת חיי הפרובינציה האפלה של צרפת. את אישיותן של האחיות הן מבחינה פסיכולוגית, פילוסופית, מעמדית ומגדרית. 
הספר הוא יותר ממעניין. לגלות מהם דברים שמקרה שכזה מעורר וכל השפעות שהיו לו על כל האספקטים התרבותיים הוא מדהים באמת.