עבר שחור עתיד ורוד קובי ניב

תמיד תמהתי איך בארץ שיש בה קהל רב לסרטי איכות אין כמעט ספרים העוסקים בקולנוע. ברוב הארצות יוצאים לאור ספרים המנתחים את עבודתם של במאים חשובים או ספרים המוקדשים לסרט אחד. 
אצלנו מתפרסמים כעשרים ספרים ביום, ספרים על קולנוע כמעט ואין. לא ספרים ולא כתב עת רציני. 
צופה הרוצה להבין קולנוע לעומק צריך לקרוא על קולנוע דבר שאינו פחות חשוב מלראות סרטים. 
ראינו את הסרט, אנו מבינים את העלילה, רואים דמויות, משחק, לעתים הטכניקה מתפרצת. ולעתים דנים גם במשמעות. אך לסרט יש רובד פחות מוכר וכדי " לקרוא" סרט לעומקו ראוי לקרוא כמה ספרים ומאמרי עומק. להתקרב במקצת לטקסט הפנימי של הקולנוע. 
ברוב הארצות מתפרסמים כתבי עת העוסקים בקולנוע לעומקו. שאומרים קצת יותר אם הסרט הוא טוב או רע. 
לפחות בצרפת כתב עת כזה אחראי למהפכה קולנועית חשובה. 
" מחברות לקולנוע" הוא כתב עת בו כתבו טריפו, גודאר וכמה אחרים חשובים ביותר ביקורות וניתוחי סרטים ועבודתם של במאים, הולידו את הגל החדש ושינו את ההתייחסות לבמאים כמו היצ'קוק למשל כשהכתירו אותו כגאון ולא רק כבמאי מתח מוכשר. וכך עוד ועוד שמות שהיחס אליהם השתנה בעקבות הניתוחים של הקבוצה הצרפתית. 

בשיחה על שפת הכנרת צוחק איל מאקסל המנסה ללכת על המים כמו ישו. נקיי לב יכולים, אומר אקסל. כאן מסתבר שאקסל הוא מדריך רוחני של איל, בעוד שאיל הוא מדריך תיירים מדומה של אקסל. ושוב ההומו הטוב מול הסטרייט השקרן הרע. 
הסיבה המרכזית העוזרת לקהל, הישראלי, להזדהות או לחבב את איל אטום הרגש היא העובדה שהוא חתיך. קהל אוהב חתיכים, גם אם לא באופן מודע. אם היה משחק את איל שחקן פחות יפה, ההכללה של הישראלי המכוער הייתה בולטת יותר והופכת אותו לדמות הנתפסת כשלילית לחלוטין. זו כוחה של הפיזיות הקולנועית על הצופה. 
הסצנה הבאה מתרחשת על שפת ים המלח. ים המלח, סדום, אסוציאציה מהירה וברורה להומוסקסואליות. הם יושבים בבגדי ים, מרוחים בבוץ, ומדברים על זוגיות. כל אחד מנקודת המבט שלו כמובן. שניהם עטופים בשריון הבוץ. כשאחד עדיין איננו מבין את נקודת המבט של האחר. 
היוצרים מגלים כאן את דעתם על מערכות יחסים סטרייטיות. את הנשים אי אפשר להבין והן תמיד מתלוננות, והגברים לא מקשיבים, לא מחוברים לרגשותיהם ולא בוכים. 
אקסל מציע להוריד את זה, את הבוץ העוטף את שניהם. את השקרים שהם מספרים כדי שיוכלו להתקרב. 
איל איננו מגלה שהוא שליח המוסד הנמצא במשימה, אקסל איננו מודה, מילולית, שהוא הומו. הם צריכים להתנקות מהבוץ. וכשהם מתנקים הם מתקלחים ערומים אחד מול השני, מתנקים, ויכולים להתחיל במסע לגילוי כמה אמתויות. 
שם, על שפת ים המלח עובר איל הטבלה נוצרית סמלית בידי אקסל, ישו הסמלי. 
איל מורח את גבו של אקסל בקרם הגנה מהשמש. שני גברים ערומים נוגעים אחד בשני. כמה סמלי. מכאן נפתח הפתח למערכת היחסים בין השניים. 
ניב מנתח את עמדות השניים. מסתבר שהסטרייט הסגור חסר הרגשות הוא זה המוביל לכל השיחות הרגשיות והאישיות, בעוד שאקסל ההומו הפתוח, תקוות האנושות אינו מדבר אלא על אברי מין. פאליים ואנאליים. לא מערכות יחסים ולא רגשות. מתחת לפני השטח נראה שהיוצרים מציגים הומואים כמי שמתעניינים במין בלבד. כלומר סותרים את עצמם. הם מציגים הומואים כרובוטים מיניים, אין להם כאב, קושי וסבל. לזה כנראה התכוון פוקס כשדיבר נגד הסרטים של גוטמן שדיברו על סבל וכאב אישי. 
ללכת על המים הוא סרט פנטזיה שקרית כפולה ומכופלת, כותב ניב. לא אכנס להמשך התהליך. בעיקר לכל החלק המופרך והשרירותי הגרמני נאצי. חלק זה הנוגע בסבא הנאצי מצריך מאמר אחר שכבר אין לי עניין להיכנס לתוכו. המוביל בסופו של דבר לסצנת הסיום הנושאת כותרת " שנתיים מאוחר יותר" סצנה בה נראה איל אב לילד ונשוי לאחותו של אקסל. 
אם תרצו, הוא השתחרר לכאורה מתהליך ההומסקסואליזציה שעבר ביחסיו עם אקסל, דבר שצריך לצער במידת מה את הצופה ההומואי ולשמח את הצופים הסטרייטים. אך אפשר להגיד גם שאיל הסטרייט שאינו יכול לקיים הומוסקסואליות גלויה מוצא לו תחליף באחותו של הגבר אותו הוא אוהב. דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו בכל אותו קטע ארוך הוא השינוי שעוברים השניים. 
ניב מנתח את השינוי בו ההומו שהיה טוב עד כה הופך להיות אלים "רע" מסכת ההומו הנוצרי הטוב נפלה. אין הומו טוב יותר. 
כשמסתכלים על סרטיהם האחרים די ברור שהסרט לא יכול להסתיים בהפיאנד הומוסקסואלי. באופן מפתיע, הם, היוצרים שמקיימים זוגיות ארוכה אומרים אין אפשרות לקיים אהבת גברים. לא ביוסי וג'אגר. לא בבועה. 
עד שנות השבעים הרגו דמויות של הומוסקסואלים כשהופיעו בסרטים הוליוודיים. מסתבר שיוצרים ישראלים העומדים לכאורה בראש מאבק חברתי של הקהילה לא יכולים להשתחרר מהרג גיבורי הסרטים שלהם. עובדה המאשרת את התזה של קובי ניב. לדעתם של אוחובסקי פוקס לא תיתכן אהבת גברים, הם משלמים במוות. אכן הומופוביה עצמית עמוקה. 
כמובן שניב מרחיב ומצטט שורות או מדבר על צילומים. ניב מגלה ידע עמוק בהווי וההוויה ההומואית. הוא מנתח עמדות חברתיות הנוגעות לתפיסת ההומוסקסואליות בציבור, וגם בשאלות התפיסה של הומוסקסואלים את החברה. 
האם פוקס-אוחובסקי שאלו את עצמם את כל השאלות העולות מהספר. כמה מהדברים התחלקו להם לא כתשובות לשאלות אלא כפתרון לצורך תסריטאי מובן מאליו. למרות כמעט ואין מובן מאליו בתסריט.
 כך אן כך, התזה של ניב חשובה, מרתקת ומגלה כמה רבדים של אישיותם של היוצרים כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט.
 הוא הופך כל אבן כדי לגלות את הגלוי והנסתר בסרט. וזה מקומו של המבקר לעומק. לגלות את המקומות בהם החליק היוצר למקומות שלא חשב עליהם דיו ומה הם אומרים עליו. 
אני יכול לשאול את עצמי איך לא ראיתי את כל זה בסרט. או כמה עמוק היה צריך לחפור ניב כדי לראות כל צל כל קו דק ככל שיהיה. אני לא ראיתי בסרט משהו ששווה לנתח לעומק. 
טוב שסטרייט אחד, גם אם למיטב זכרוני השמיע כמה הערות הומופוביות בעצמו פה ושם, טורח לכתוב כזה ספר מעניין וחשוב לספריה הענייה שלנו. 
אם יש שם איזו התחשבנות אישית, לא הצלחתי לגלות. הניתוח משכנע. תמיד יכולה להישאל השאלה למה דווקא הוא. מצד שני הוא עשה עבודת מחקר עומק מעמיקה.