האריסטוקרטים בקאמרי

עדנה מאזי"א החלה את קריירת הכתיבה שלה לפני כארבעים שנה כשעבדה עם עמוס גוטמן על שני סרטיו, " נגוע" ו " בר 51" שעסקו בהוויה ההומוסקסואלית, כמו שגוטמן תפס אותה. אחרי שני הסרטים הללו אמרה שהנושא נמאס עליה ובעזרת המפיק לחצו על גוטמן לעבור בעזרתה לסרט סטרייטי שלמענו נבחר הספר "חימו מלך ירושלים" כעת שלושים שנה אחרי היא חוזרת בכל זאת לנושא ההומוסקסואלי והפעם מכיוון אחר. 
במחזה החדש שלה היא חברה שני קצוות ביצירתה. האחד נושא שהיא מתעסקת בו רבות, מחזה על משפחה במשבר. משפחה העיוורת למתרחש בתוכה, כשהמניע כאן הוא בן משפחה הומוסקסואלי. מסוג המחזות שנסים אלוני היה מכנה " מחזה לטעמן של עובדות סוציאליות". 
אין קשר בין הגיבור ההומוסקסואלי של גוטמן לבין זה החדש של מזי"א. 
כאן ההומוסקסואל איננו סובל מעצמו ומחייו. הוא די שלם אתם. תקופת הסבל והיציאה מהארון כבר מאחריו. הבעיה כאן היא היחס הפנים משפחתי אליו. 
למיטב זכרוני זה המחזה הישראלי הראשון שישנה בו דמות של הומוסקסואל. דומני שפה ושם עברו את הבמה דמוית כאלה, אך אף מחזה לא התמקד בו. בבית צבי הוצגו כמה מן המחזות העולמיים שעסקו בנושא, אך לא הגיעו לקהל הרחב. 
המחזה מחולק לשתי תמונות. האחת מתרחשת ב1953 והשנייה ב1973, קצת לפני מלחמת יום כיפור. 
מזי"א השתמשה בעקיפין בדמות שאמורה להיות מוכרת. ההומוסקסואל כאן הוא פרוון ידוע. נכון שהיו כמה וכמה פרוונים ברחוב בן יהודה, אך סטפן בראון היה המפורסם שבהם, זה שסלון הפרוות שלו ברחוב אלנבי הפך להיות אחרי מותו לבר מסעדה הממשיך לשאת את שמו. 
אני יכול לזכור מילדותי הרחוקה טיולי שבת ברחוב אלנבי ותמיד חיכיתי להגיע לחלון הראווה הקטן בתוכו שני זנבות השועלים עם עיני זכוכית בורקות. 
מזי"א איננה משתמשת בסטפן כשמו של הגיבור, אך שמו הגלותי המקורי, סטפן, שאסור באזכור באזני יאיר בן כנען הוא סטפן. ואגב אם בן כנען נשמע מוכר זה בגלל שהוא שמו של גיבורו של הספר – סרט "אקסודוס", שמו של הגיבור הכל יכול, הלוחם היהודי כחול העיניים פול ניומן. 
דומני שמלבד רמז או שניים אין קשר של ממש בין הדמות הבימתית לזו מן המציאות. 
כאן היא קוראת לו רודי. הפרוון שרצה להביא אירופה ללבנט. להלביש בפרוות את הנשים האמידות, גם בחום הישראלי. 
משפחתו של רודי מונה את אחיו קצין הצבא הגבוה, גיסתו ושני ילדיהם בני העשר. 
יאיר בן כנען הלוחם את מלחמות ישראל ואיננו רואה את המתרחש בביתו מתבייש באחיו ומנסה להסתיר אותו, כדי שהקריירה הפוליטית אליה הוא מכוון את עצמו אליה לא תפגע. 
אי אפשר להגיד שהמחזה עוסק ביציאה מן הארון בתחילת שנות החמישים. רודי נמצא מחוץ לארון הן לגבי עצמו והן למשפחתו, גם אם איננה מקבלת אותו. 
המחזה עוסק בזכותו של הפרט להחליט ולהגשים את חייו כמו שהוא מבין אותם וכמו שהם מתאימים לו בלי פחדים ולחצים להיות אחר, שונה מהמקובל. בלי להדרס על ידי כוחות חשוכים. 
ואם מישהו חושב שבימינו הדברים שונים, הוא טועה. בני המשפחות הגדולות עדיין מסתתרים. 
בעשורים האחרונים תפס המונח יציאה מן הארון נפח גדול. למעשה צריך עדיין לשאול מהי יציאה מן הארון. בשנים האחרונות זו הפכה להיות פעולה של אמנים המתראיינים בעיתון על נטיותיהם. 
זוהי יציאה מן הארון בצורה ציבורית שהיא השלב האחרון בתהליך ולמעשה מעטים מאוד הם אלה האמורים לעבור אותו. 
יציאה מן הארון של אנשים שאינם מפורסמים מחולקת לכמה שלבים. השלב הראשון הוא היציאה לגבי עצמך. הפעם הראשונה שבו צעיר מלא החרדות , בדרך כלל, פעם, בסביבות גיל 16-17, היום לפי מחקרים כבר בגיל 11, אחרי שגילה את נטיותיו יכול להודות בפני עצמו ולומר, אני הומו. 
השלב הבא הוא כשנוצר צורך להרחיב את הפתח החוצה. צעירים מוצאים להם ידיד או ידידה מחברתם הקרובה ומתוודים. בודקים את הקבלה החברתית. ואם השמיים אינם נופלים הם יעזו אולי לגלות לכל חבריהם ובסוף גם למשפחה. דבר הנחשב להשלמת התהליך במלואו. בימינו יש עוד שלב ביניים אחד שלא היה קיים בברור בשנות החמישים. הפעם הראשונה שבו מעז היוצא הטרי להופיע במועדון של הומואים ולפגוש הומואים אחרים. 
בשנות החמישים לא היו כמובן מועדונים או חברה הומוסקסואלית של ממש. היה מקום מפגש שבו הסתובבו בלילות, או חבורות ידידים שהיו נפגשים בימי שישי למסיבות. בני המשפחות " האריסטוקרטיות" נפגשו לארוחות ערב סודיות. ה"מסתובבים" רבים מהם הזדהו בשם בדוי. הומוסקסואליות לא הייתה דבר חדש בארץ. ידועים לפחות שניים שהיו ידועים ככאלה כבר בשנות השלושים בחבורה שנקראה "חברה טרסק". האדם שהקים את חברת דובק לסיגריות היה הומו ידוע. אלו שהקימו את רשת קפה עטרה היו הומואים מוכרים. המשורר יעקב דה האן נרצח בשנות העשרים בשל נטיותיו ומשיכתו לנערים ערביים. מורהו לעברית של קפקא עלה לארץ אך שיריו לא פורסמו בשל נטיותיו המוכרות. 
בשנות הארבעים היה מישהו שהחזיק חבורת נערים במה שהיו קוראים לו היום מכון ליווי. כל בני המשפחות האריסטוקרטיות הסמויים בתל אביב השתמשו בשירותים הללו, והיו רבים כאלה. מיוחסים שחיו במסתור מפחד המשפחה. גם הקצונה הבריטית הגבוהה השתמשה בשירותי ליווי. האחרים הסתובבו במקומות מפגש מוכרים. 
רודי של המחזה נמצא בין העולמות. הוא כבר לא בארון. סביבתו הקרובה ביותר יודעת. הוא משוטט בלילות בגנים. מכיוון שלא היו אז מדורי רכילות מונח היציאה הציבורית לא היה קיים, אך התנהגותו המוחצנת וודאי גרמה לכל לקוחותיו להבין מה הוא, גם אם באו רק למדוד פרוות ולא עסקו בשיחות על חייו הפרטיים.
 ובכל זאת אחיו מתבייש בו ומנסה להסתיר אותו, כשלמעשה לא הייתה שום הוכחה שאנשים נפגעו מבחינה חברתית כשמישהו ממשפחתם היה הומו מוכר. החרדה הייתה פרטית מתוך פחדים קמאיים אישיים. 
עם השנים היו לנו הומואים מוכרים בכנסת, בממשלה, בצבא במשטרה וכמובן בכל מה שקוראים היום האלפיונים העליוניים ביותר. 
את רודי הראוותני אנו פוגשים בסלון הפרוות שלו בתקופת משבר כספי. רודי נתפס על ידי אחיו כשהוא משעשע את שני דודניו התאומים כשהוא מחופש לאישה. סצנה שבסופה הוא נעמד עם זרוע מושטת למעלה נעל בידו והוא נראה כפרודיה על פסל החרות. מצחיק אך גם סמלי למצבו של זה המחפש לו חרות. 
יאיר מתמלא חלחלה למראה הפרוורסיה המתרחשת בביתו, שאין לה שום קשר לציונות ובניין הארץ. 
יאיר מוכן לעזור לו בקשייו הכלכליים בתנאי שיתחתן ויקים משפחה. נמצאת לו כלה, עולה חדשה ניצולת שואה והוא מתחתן. כמובן שבלילות הוא ממשיך לשוטט בגנים. 
יאיר והגר אשתו חזרו משליחות בת שלושה חודשים באמריקה, ילדיהם נשלחו לקיבוץ דגניה. הם אינם מבינים את הסבל של הילדים. סבל שאינו מתאים לעולם הקלישאות הבומבסטיות של בן כנען. ובמידה מסוימת היה מנת חלקם של ילדיהם של פעילים פוליטיים רבים. 
בסצנה מצחיקה מאוד ארי נואם על ערכי הציונות כשברקע רודי מחופש להרצל מפריע לדבריו. 
כעת הם עומדים לנסוע שוב, לשנה בגרמניה, לעסוק בהסכם השילומים. את הילדים הם עומדים לאפסן שוב בקיבוץ. 
שניהם אינם מבינים את סבלם של הילדים. הרי יאיר מרגיש שהוא עושה הכול הכול בשם המדינה והציונות. אז מה אם ילד בן עשר מרטיב במיטה. שיתגבר. 
המלחמה בין יאיר לרודי נמשכת עד לרגע מר מאוד. 
התמונה הבאה מתרחשת עשרים שנה אחרי. בתו של ארי הפכה להיות שמאלנית קיצונית. היא חברה במצפן ועומדת בפני משפט על קיום קשר עם גורם עוין. 
גם אם זה נראה פשטני במקצת, הרי אנו אכן מכירים כמה מנהיגי ימין שילדיהם הפכו לשמאלניים וירדו מן הארץ מרצון או לא. 
גם בנו של יאיר ירד מן הארץ וחי לו בניו יורק כרקדן באיזו להקה. הוא שולח גלויות בהן איננו מספר דבר על חייו. גם לא על חייו עם בן זוגו. דבר הנותן ליאיר את היכולת להתכחש ולהאמין שהם שותפים בדירה. יאיר הנוקשה והעיוור ממלא את מקום שלושת הקופים. זה שאינו מדבר, זה שאינו רואה וזה שאינו שומע.
 הוא מסרב להבין את השבר גם כשאשתו מטיחה את העובדות בפניו. קצין יהודי ישראלי איננו מכיר בהומוסקסואליות. 
למעשה, למרות דמותו הצבעונית של רודי, יאיר הוא התפקיד החשוב באמת במחזה. 
עומרי ניצן ביים הצגה שהתמונות מתחלפות בה במהירות. הוא מנצל את הרגעים המצחיקים, אך באופן כללי חסרו לי רגעים של התרגשות אמיתית. זה לא אומר שלא נהניתי ממה שראיתי.
 דבר אחד קטן שצרם לי היא בחירת השיר שלצליליו רוקד רודי המחופש לאישה. נכון שזה שיר מסרט של שנות החמישים, אלא שהשיר לא התפרסם כל כך אז, והתפרסם בביצוע המחודש של ביורק. כך שנוצרת איזו אי התאמה. למרות שנראה לי שזה הביצוע המקורי של בטי הוטון. 
אורנה סמורגונסקי העמידה במה בנויה מקוליסות שחורות מדכאות שנפתחות נסגרות ומעבירות מקומות התרחשות. 
מלבד רגע אחד שבו רודי מופיע בשמלה אדומה אין בה טיפת צבע או נחמה. השחקנים נכסים ויוצאים מדי פעם כשמזוודות בידיהם לאיזה מסע חדש. 
על הבמה כמה וכמה מזוודות גדולות, שהן סמל לארעיות המקום, לנסיעות. כשהמזוודות נחות על הבמה הן משמשות בשינוי העמדה שלהם שולחן, במה עליה נואם יאיר, מיטתם של רודי וורה. היא הצליחה להלביש את המשתתפים בבגדים תקופתיים נכונים. בגזרות ובצבעים הנכונים. החל מבגדי הצנע ועד לשנות השבעים. הפרט הקטן שבו עוז הקטן בן העשר לבוש במכנסים קצרים בצבע כחול כהה, כשכל מכנס מקופל עוד ועוד עד שקצות הכיסים הלבנים מציצים מלמטה. צורת לבוש שהיא מדויקת מאוד. ומזכירה נשכחות. 
גיל פרנק משחק מצוין, כדרכו, את יאיר בן כנען. דמותו הנוקשה ברורה מאוד, נוגעת ללב באנושית אטומה בדרכה, קצת מזעזעת בתפיסותיה אך כזו שאנו מכירים וכבר לא יכולים לכעוס עליו, אלא רק להניד לו בסוג של רחמים. 
לימור גולדשטיין כהגר אשתו משחקת במדויק את האישה ההולכת אחרי בעלה ומקריבה את משפחתה,גם על מזבח הקריירה שלו ומזבח המדינה. 
יחזקאל לזרוב משחק היטב את דמותו המוקצנת האנושית מאוד של רודי. דמות שהייתה יכולה להפוך בהגזמה קלה לקריקטורה. לזרוב מצליח להישאר נוגע ללב גם בסצנות היותר מצחיקות שלו. 
את ורה ניצולת השואה המתחתנת עם רודי משחקת הלנה ירלובה. יש בה את השבריריות המדויקת, את הרגישות. היא מציירת במדויק את הדמות הזכורה לנו של העולה ניצולת השואה המבוהלת. שאיננה מבינה מיהו בעלה. 
מעניין היה לראות שוב את ירלובה ולזרוב כזוג. תפקיד שכבר מלאו  בשתי הצגות קודמות. הן ב "זה הים הגדול", שהיה הפעם הראשונה שלהם יחד ואחר כך ב " היה או לא היה" כעת כבר אפשר להבחין באיזו כימיה משותפת. 
את עוז בנם של ארי והגר משחק עידו רוזנברג המוכיח שוב כמה רבגוני הוא יכול להיות. בחלק הראשון הוא גורם לאמון רב כילד בן עשר המתבגר להיות בבחרותו הומו. 
דבר דומה אפשר להגיד על דנה סנדרסון המתחילה כילדה וממשיכה כשמאלנית השרופה. 
לא אמנה את שאר השחקנים ויש כמה וכמה כאלה הממלאים תפקידים קטנים של דוגמניות, אנשי צבא ובטחון. 
כמו שאמרתי קודם. הייתי שמח אם ההצגה הייתה מרגשת יותר. קשה לי להחליט אם זה בגלל המחזה המנסה לגעת ביותר מדי דברים ולא מתמקד מספיק, אולי איננו עמוק מספיק ומנסה לגעת בעוד ועוד דברים. ואולי משהו בבימוי . אך כשאני מסכם לעצמי הרי שנהניתי.