איחש פישר

מעשה בגבר שאיננו איש אלא איחש. לפעמים הוא פישר (בפה דגושה) כלומר משתין. ולפעמים פישר, כלומר דייג. ואכן אלו הן הסיטואציות ביניהן מיטלטל איחש. 
אני איש שמשתין באסלה, הוא אומר בתחילת המחזה. "נשארתי עם עצמי ובלי קטן. אבל מי זה עצמי. אולי יש שם יותר עצמי מאשר פה" 

"הקקה יצא, כי הוא פויה, הוא מסריח ופויה וילד רע, ועכשיו הוא יקבל עונש בגלל שהוא קקה, והוא יאלץ להיפרד ממני והוא לא יהיה אצלי יותר בבטן, הוא הולך לבית-כיסא ומשם לביוב ומשם לים.". 
וכך מתנהלת לה שיחה על הקטן השוחה בקקה. לא שיחות מקובלות בתיאטרון. פיפי, קקה. קקה פיפי. לא בשפה המבוגרת יותר חרא וזין . פיפי קקה. ילדותי וראשוני. 
היום כבר יודעים שאפשר לצחוק ולשמוע מעבר למלים. 
לוין אהב לטשטש את שמות גיבוריו ולא לתת להם זיהוי מקובל. כלמנסע. חפץ. קרום. פרציפלוכה. משהו בצליל המרמז גם על אופי. כאן יש לנו את פרנבחצ'ה את פזזמוטרא ונסיכת מונקו. הדוב משה. הפרמדיק, איש מגן דוד מגיע, אך הוא בבעיה. תפקידו מכיל את האפשרות לשלות קטן מן האסלה, אך לא לחפש אותו בקקה. אך בעוד דקה נגמרת המשמרת שלו במגן דוד ואז יהיה אינסטלאטור שיכול לחטט בקקה. 
אלא שאיחש מעצבן את פרנבחצ'ה וזו מושכת בידית ושוטפת את הקקה והקטן לביוב. פרנבחצ'ה הגדולה שוטפת את הזהות הקטנה של הגבר. 
מכאן יצא איחש למסע דיג למצוא את הקטן שלו בים. מסע שיפגיש אותו עם פזזמוטרא, הדומה כשתי טיפות מים לפרנבחצ'ה מכיוון שהן בנות דוד זהות. ובכל תחנה יפגוש גם את המאהב של האישה הגדולה, פעם הוא חומבטוחס, פעם צ'יליבובקה, ופעם סתם גסטון. מאהב שיש לו קטן אך אין לו דברים אחרים. 
בדרכו יפגוש גם את הדייג. את אקירא דיג יפני של פירות ים. וכל אחד מהם יעמיד מולו מראה עם סימן שאלה אחר, כשהוא יצטרך למצוא את התשובה, ואיך איש בלי קטן יכול לענות על שאלות אחרות. כשנופל לך הקטן, כל הפיזיקה נעשית מיותרת. 
הוא מגיע למונקו, לשם נסחף הקטן שלו, הוא פוגש בנסיכת מונקו האוכלת את הקטן שלו מבלי לדעת, רוצה לשכב אתו אך הוא כמובן אינו יכול לקיים. "יש לי אבר שעבר דרך הפריזמה של נסיכת מונקו, "מה עושים עכשיו – זו השאלה הגדולה. אני חושש שלא כלום "
סופו שהוא מושלך לאסלה הענקית והמפוארת של הנסיכה. המשרתים מורידים עליו את המים. הוא נסחף בביוב ומגיע חזרה לשירותים המרוטים המוכרים כל כך במוזנחותם, בארץ. 
הכול מתחיל ונגמר בשירותים המוזנחים הללו. שם משתינים ומחרבנים המקומיים. 
הציפור הכחולה לפי המשל הישן היא בבית. לא צריך לצאת למסעות. ומה שאין גם לא יהיה. נשארה רק השאלה, מיהו איחש בלי הקטן שלו. מיהו לעצמו. 
מה אפשר להגיד על חנוך לוין שלא נאמר עליו. הוא ממשיך ליצור גל של פרשנים. זה עתה יצאה מונוגרפיה מרתקת של יצחק לאור העוסקת בו. 
לוין כתב 56 מחזות, מהם הוצגו 33. את המחזה הזה לא בחר להעלות על הבמה. ומכיוון שהוא היה זה שקבע איזה מחזה שלו יוצג, הייתה לו כנראה סיבה. בעוד ש" הרטיטי את לבי" היה מחזה מעובד סופית, כאן נדמה לי שלוין הבמאי היה מורה ללוין המחזאי לשנות סצנות, להוסיף או לגרוע. יש במחזה שורות נפלאות כמובן. יש מעמדים מצחיקים, יש פיוט ויש גרוטסקה אך ישנן סצנות שאינן מעובדות עד הסוף. 
אצל לוין הדמויות הן סוג של רישום מכוון. אין להן עומק פסיכולוגי. הן סוג של רעיון. וכך צריך גם לשחק אותן, להבין לעומק את כוונתו של לוין ולייצר את הרישום שלעתים הוא קריקטורי . 
המחזה מוצג באולם הקטן בו הוצג המלט. זה שהכיסאות מסתובבים בו ואפשר לחלק את מקומות התרחשות במקומות שונים, לא על במה קבועה, וזה מה שעושה רוני פינקוביץ'. 
שתי במות מרכזיות בשני קצוות האולם ועוד שתיים בצדדים והדמויות מתרוצצות בין מקומות ההתרחשות. פינקוביץ' שמר על קצב מהיר, הסצנות מתחלפות ואיחש רץ בעקבות גורלו, הפעם רץ ממש. 
איחש פישר נמצא על הבמה כל הזמן. הכל קורה לו והוא הקורא את ההתרחשויות ומנסה להבין את משמעותן. הוא מדבר כל הזמן. 
כל האחרים הם רק סוג של אתנחתות. 
מכיון שהוא רעיון יותר מדמות ממשית שמואל וילוז'ני אוסף את כל יכולותיו ומצליח ליצור את הכול אדם חסר הקטן הזה. יש לו יכולת מוכרת של רטוריקה דיבור מהיר וידיעה של שמירת קצב נכון, כמו במופע סטנדאפ, ווילוז'ני שומר את הקו נכון. מעביר את השורות המצחיקות, הנוגות, את השנינה הפילוסופית. כולו ערך הפיפי שלו ומחיקה עצמית בלי הקטן שלו. 
קרן מור משחקת את שלושת הנשים. את פנרבחצ'ה ופזזמוטרא הלבישה אורנה סמורגונסקי בבגד מרופד מאוד ההופך את מור לאישה שמנה, כמו השמנות שלוין אהב. בחלק האחרון כנסיכה היא לבושה בפאר זול במקצת. לא נסיכה של ממש. פיגורה של נסיכה. מור מצאה לה כאן תפקיד המתאים ליכולות שלה ליצור בקווים חיצוניים קצת מנוכרים דמות גרוטסקית מדויקת, כמו שעשתה בזמנו בתפקידיה הטלוויזיוניים. 
מוטי כץ מצייר דמויות יפות בדוב משה ואקירא היפני. 
ערן שראל משחק את שלושת המאהבים. איש גדול, עם שריטה פילוסוף גדול, נהג מרוצים, כולם בכיינים. גבר מאהב כזה שאישה יכולה לדרוס אותו. 
אלברט כהן מקצוען חביב כדרכו היודע להפוך תפקיד קטן לתפקיד. הוא היחיד שעבד בזמנו עם לוין, ויודע מה לוין היה רוצה. כאן הוא בתפקיד קטן של דייג. 
את ההסתייגויות המעטות שחשתי אני יכול לייחס לעובדה שבאותו יום הוצגה ההצגה פעם אחרי פעם, כמעט בלי הפסקה ביניהם. אני מניח שהעיפות הכריעה חלק מהאינטנסיביות. 
האם אפשר להגיד שההצגה מבדרת? לא זו הכוונה, למרות שצוחקים די הרבה. מתחת לצחוקים, מעבר לקקה ולפיפי צריך להקשיב לטקסט. לפצח אותו, איש בדרכו. ובהשאלה של מלה.זו בהחלט הצגה מספקת.