קראתי ראיתי סוקר תרבות
בפתח הגיליון החדש של כתב העת "מטעם" עומד שיר של יצחק לאור. שיר שהוא תגובה בועטת בנתן זך האיש ודעותיו החשוכות.
בראיון אמר נתן זך "אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה – המערב אירופית- ואלה באים מהמערות"
שירו של לאור בועט בזך. לא כמו בעיטתו של זך באלתרמן, אלא בעיטה כואבת מכיוון אחר. "ואתה עייף ויגע" קורא לאור לשירו.
בין השירים והסיפורים הממלאים את החוברת עומד לו תרגום סיפור קצר של ג'ימס בולדווין. בולדווין אחד מראשוני הסופרים האפרו אמריקאנים היה גם אחד מראשוני הסופרים ההומוסקסואליים שכתב על הנושא. כאן סיפור התבגרות שאינו נוגע בהומוסקסואליות ולא במאבק השחורים. סיפור קטן ויפה מאוד.
אך לב החוברת מוקדש לזכרו של פייר פאולו פאזוליני.
פאזוליני סופר משורר ובמאי קולנוע נרצח ב2 לנובמבר 1975. שלושים וחמש שנה עברו מאז והרצח ממשיך להדהד. אמרו שנרצח על ידי נער ליווי, אחר כך אמרו שזה היה רצח פוליטי. ועדיין רצח שלא לגמרי פתור וממשיך להעסיק את האיטלקים והעולם.
פאזוליני מפורסם בארץ יותר בגלל מותו הטראגי ברצח מאשר בזכות יצירתו. שירתו כמעט ולא תורגמה וגם אם תורגמו פה ושם כמה שירים, כמה פרסום מביא שיר. ספרו "חיים אלימים" יצא בהוצאת הספרייה החדשה לפני שנים ואינני בטוח שזכה להצלחה מסחרית.
את רוב סרטיו לא ראינו בארץ. לא את המוקדמים. אלו שכן הוקרנו הוצגו בפני אולם ריק לכמה ימים. אני זוכר שראיתי את תיאורמה בקולנוע בן יהודה, הייתי עם ידיד והיינו רק שנינו באולם. כמובן שלא ניתנה לי הזדמנות לראותו שוב.
הייתה לו תקופה קצרה של הצלחה כשביים את הטרילוגיה המבוססת על כתבים מיניים קלאסיים. דקאמרון, סיפורי קנטרברי ולילות ערב. סרטים שהביאו קהל אך קהל שלא ירד לדעתו האסתטית של פאזוליני וחיפש את מראות הזימה.
אינני בטוח שהסרט "סאלו – 120 ימים של סדום" הוקרן בהקרנות מסחריות. סרט המבוסס על ספרו של המרקיז דה סאד.
סאלו הייתה עיר בה הקים מוסוליני את המשטר המחודש שלו בחסות הנאצים אחרי שנבעט מרומא. בסרט עוקב פאזוליני אחרי התהליכים הסדיסטיים מזוכיסטיים והפשיזם. סרט שכולו אנטי פשיסטי, ולא כמו שראו בו בזמנו סרט של מיניות פרברטית.
האזכור הראשון המתייחס לפאזוליני בספרות העברית נמצא בספרו של יותם ראובני "בעד ההזיה".
פאזוליני היה המשך לגל הניאו ריאליסטי. הוא לא השתמש בשחקנים מקצועיים וסרטיו הראשונים צולמו בשכונות העוני של רומא. אך התמאטיקה שלו הייתה שונה. אם ב"אקטונה" שעסק בפושע זעיר בשכונת העוני. על העצב שבחיי העולם התחתון של הפושע הקטן אפשר היה למצוא קרבת רוח לניאו ריאליזם אחר כך הלך והתרחק בדרכו הקולנועית. שפתו הפכה למורכבת יותר וכנראה פחות קומוניקטיבית לקהל הרחב. הוא פיתח טכניקת הצגת סיפור חדשה, ואסתטיקה אחרת. הוא צילם את אדיפוס, את הבשורה על פי מאתי, שבשבילו בא לחפש בארץ מקומות שבהם יצלם את הסרט אך לא מצא וסופו שצילם אותו ב בדרום איטליה, כי בארץ הפריעו לו הקיבוצים לשחזר את הנוף העתיק. שנים אחר כך חזר למיתולוגיה וצילם את מדיאה.
לסרט בחר את מריה קאלאס לתפקיד מדיאה. קאלאס שקריירת השירה שלה כבר הסתיימה. את תפקיד מדיאה הכירה מהאופרה ששרה, אך פליני עשה גרסה משלו, ומכיוון שלא צילם סצנות ארוכות אלא רק רגעי שיא, קאלאס שאמרו עליה שלכשתאבד את קולה עדיין תהייה גדולת השחקניות, נראית בסרט כמו גברת מרשימה העושה פרצופים מוזרים למצלמה. סרטים בהם ניסה להביא את הממשי של העבר המיתולוגי לימינו.
פאזוליני היה נתון בצבת שבין האסתטיות ושפתו הקולנועית המיוחדת שלו, אמונתו הקתולית, הקומוניזם בו האמין ובין ההומוסקסואליות שלו. סרטיו בין אם במפורש ובין אם בנסתר ובסמלי מופיעים הנושאים הללו. אף פעם לא באופן ברור. הוא העדיף שהצופים ישלימו לעצמם את המשמעויות.
המאמר הראשון הנוגע בפאזוליני הוא של רנה שרר. מאמר המנסה לחבר ולקשר את נפש "הילד" של פאזוליני. להיעשות ילד ולהישאר ילד מצד אחד ועולם "הקרוזינג" מצד שני. המשיכה אל החיילים מחורשת הזונות. כל מה שמתנגד להומוסקסואליות החברתית הבורגנית הפנים חברתית.
כמו אצל ז'נה יש זיקה בין ההומוסקסואליות לעבריינות. לא שפאזוליני ביקש את מותו אך הלך לקראתו. פאזוליני לא היה מת אם היה שוכב רק עם השחקנים שלו. אלו שקודם שכב אתם ואחר כך הכניס לסרטיו.
הוא העדיף לשוטט בביבים במקום להתחבר להומוסקסואליות "הלבנה" הוא העדיף את הפרחחים המשוטטים בפרברים. וכמו אצל ז'נה, מגיעים עד לרצח.
"אפשר לומר שעליונותם האדירה של קשרי האהבה ההומוסקסואליים נובעת בדיוק מכך שהכול אפשרי תמיד ובכל רגע. שהאיברים מחפשים ומתחברים. בלי להכיר את חוק הברירה האקסקלוסיבית המפגש ההומוסקסואלי איננו קורה בתחום הסגור של רשות היחיד, אלא באוויר הפתוח, בחוץ, בחורשות ובחופים. הכול אפשרי שם. אפילו רצח".
אי אפשר להבין את פאזוליני בנפרד מהאפקט הרטרוספקטיבי של הרצח. אצל פאזוליני פילוסופיה, הגות, שיר, מעורבות הגוף, הם אותו דבר.
ככל שההומוסקסואליות הייתה חשובה בחייו של פאזוליני, הפילוסופיה השירה והקולנוע היו חשובים לא פחות.
שרר מחבר במאמר את פאזוליני לפילוסופיה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. דלז, גואטרי, פוקו וליוטר. פילוסופים שקיבלו לתוך הפילוסופיה את המיניות, את הגוף. את ההומוסקסואליות כדיסידנטיות של המיניות. פאזוליני הביא את המחשבה הפילוסופית לקולנוע. לתמונה נוספה מלה. תמונה כממשות.
קל להבין היום את ההתנגדות הכפולה אליו. השמאל המרקסיסטי והכמורה הקתולית. האירוע המודרני הוא שאיננו מאמינים יתר בעולם, אמר דלז. מסיבה זו תפקידה של האמנות ובעיקר הקולנוע הוא להחזיר את האמונה האבודה.
ישנם כמה וכמה ספרים ומאמרים המנתחים את הסרטים של פאזוליני. מעטים הצליחו להתעלם מההומוסקסואליות שלו. דווקא איש רב אשכולות החי בגלוי הומוסקסואליות בשנים שלפני המהפכה המינית. ועדיין חלק מהשיפוט של סרטיו יהיה בעיקר דרך הפריזמה הזו.
אלן באדיו מספר על תסריט שפאזוליני לא הגיע לצלם. סרט הבודק את הנצרות התפתחותה ודמיונה להתפתחות הקומוניזם. את ניו יורק הוא משווה לרומא של אז. ירושלים היא פריס הכבושה בידי הנאצים. את הקהילה הנוצרית הקטנה מייצגים חברי הרזיסטנס. הפרושים הם תומכי פטן. דמשק הא ברצלונה בימי פרנקו. בסיפור השליח פאולוס, עכשיו כבר צרפתי בן ימינו. משתף פעולה עם הגרמנים ורודף את חברי המחתרת. הוא נשלח לברצלונה אך בדרך הוא חווה הארה והוא עובר לרזיסטנס. הוא נוסע ומטיף, אך האינטלקטואלים הקטנוניים ברומא מסרבים להקשיב. בסופו של דבר הוא מגיע לניו יורק, שם הוא מוצא להורג.
כמו בקומוניזם פאולוס הופך להיות מקים של מנגנון הנעשה חשוב יותר מהבשורה. מיליטנט של האינטרנציונאל.
דרך פאולוס פאזוליני מסתכל בקומוניזם. המפלגה ההופכת את הקדושה לכהונה. קדושה השקועה באקטואליות, בקפיטליזם, אינה יכולה להגן על עצמה.
פאביו ויגי בוחן את הקשר של איש הרוח למנושלים, לתת הפרולטריון של רומא עד לפלאחים באפריקה. והכול דרך ניתוח בדרכו של ז'יז'ק בסרטו הראשון אקטונה" אקטונה סרסור קטן משכונת עוני שלא מצליח לשנות את חייו. החיבור ששבין עליבות לקדושה.
יצחק לאור, במאמר מבריק ומצוין בוחן את פאזוליני על חיי דעותיו, התפתחותן והשינויים שחלו בהן.
שני קטעים משיר שכתב על ישראל אחרי ביקורו.
חוף ים.
פנסים לבנים מנותצים
מרצפות ישנות, אפורות מלחות טרופית.
מדרגות לעבר החול השחור:
עם ניירות, אשפה.
שקט כמו בערי הצפון.
הנה בחורים בג'ינס כחל,
צבע נבלה וגופיות לבנות, דביקות מלוכלכות,
צועדים לאורך המעקה כמו אלג'יראים נידונים למות
……… ………………………
הטראומה מלפני עשרים וחמש שנה,
יצאה לה כבר מהאופנה בעולם,
כאן אתם שומרים אותה,
חיפשתם את האזור השולי הזה,
כדי לשמר אותה
…….
אני רואה שעה מבעיתה בהיסטוריה שלכם אני קורא לה הגעגוע לאירופה.
…………….
8 קילומטר יש בין טבריה לים.
נטיעות חדשות של זיתים,
אפלים במובן העוינות
של מי שיש בו אשם או פחד.
ילדי הערבים, כן הם, צוחקים,
צוחקים בטירוף בטיפשות מכלה,
כמו העניים שלנו:
גורים של העם הרעב,
חיות קטנות עם עיניים אנושיות יפהפיות:
שחורות כעלבונות, נמלאות חיוך, מאחורי גדר ריסי הזפת חם פרחים, כמו היה סוכר.