קראתי ראיתי סוקר תרבות
בשנים האחרונות נכתבים כל כך הרבה ספרים בז'אנר ספרי המתח הכתובים ברמת כתיבה שונה מזו המוכרת, בעיקר מהמותחנים האנגלו- אמריקאים, עד שלא צריך יותר לומר, הנה עוד אחד מאלו הכתובים כספרות לשמה.
פרד וארגס הוא שם עט. מאחריו עומדת היסטוריונית ארכיאולוגית צרפתייה. הספר זכה בכמה וכמה פרסים ב2002. היה רב מכר והפך גם לסרט קולנוע.
הספר מתחיל עם ז'וס לה גוארן, ימאי ברטוני לשעבר שספינתו טבעה ולא הצליח לקבל ספינה נוספת. הוא חי בפריז.
בגלל מלחמת האדם בחפצים איחר לעבודתו באותו יום. ז'וס הוא עיתון מדוקלם. בכל יום בשעה קבועה הוא עומד על תיבה בפינת רחוב ומקריא הודעות.
את העבודה הזו קיבל אחרי שבליל שיכרות הופיע לפניו סב סבו שהיה כרוז במאה השמונה עשרה. מקצוע שכבר נעלם, בימי הרדיו העיתון והטלוויזיה.
שלוש פעמים ביום הוא עולה על הארגז ליד תחנת מונפרנס ומקריא הודעות ששילמו לו כדי להקריא. הודעות אהבה, שנאה, ומיני הודעות מוזרות.
הוא עושה צנזורה ובוחר איזה הודעות לא להקריא. לא את אלו המאיימות לכתוש נשים, לשלוח לגיהינום את הכושים, הערבושים, הצהובים והמתרוממים. הוא מרגיש בחוש שהיה יכול להיות כל אחד מאלו. אישה, כושי, ערבוש, מתרומם.
יום אחד הוא מקבל הודעה סתומה "ואז, כשהנחשים, העטלפים, הגיריות וכל בעלי החיים המתגוררים במעמקי הנקבות ינטשו את סביבתם הטבעית ויצאו בהמוניהם לשדות, כשעצי הפרי יחלו להירקב, ולהעלות רימה.." הודעה סתומה שאחריה הגיעו עוד הודעות סתומות שכאלה.
ההודעות האחרות היו ממין : למכירה שגר חתולים. זה שמתופף כל הלילה שיפסיק וייתן לישון. שחברת החשמל תלך להזדיין. הדברה זה קשקוש, הג'וקים ממשיכים להיות שם כמו קודם. אני אוהב אותך ומחכה לך הלילה בחתול הרוקד. והודעות מהעולם: בסין אף אחד לא צוחק. באפריקה המצב לא משהו, כמו שהיה אתמול.
אחר כך היה יושב בקפה ומוסר למעוניינים איך ליצור קשר עם המפרסמים.
אחרי כמה ימים נוספות ההודעות המוזרות וכעת נכתבו בלטינית. ז'וס לא מבין את החידה.
בפרק הבא נכנס לתמונה פקד אדמסברג. "אני שואל את עצמי אם מתוקף זה שאני שוטר אני נהייה שוטר" סגנו דנגלר אומר שהוא שאל כבר את אותה שאלה אתמול.
מתחת לאדמסברג עובדים 26 שוטרים שאיננו זוכר את שמם. הם התרגלו והחלו להציג את עצמם בכל שיחה מחדש.
דנגלר היה סיסטמתי ומעלה רעיונות מתוך מחשבה עמוקה. אדמסברד היה אינטואיטיבי. את האינטואיציות היה מעלה תוך כדי הליכה ברחובות.
ואז נכנסת מאריז הקטנה לתחנה ומספרת לאדמסברג שעל כל הדלתות בבנין שלה צוירה הספרה 4 אך בצורה הפוכה. אחרי יום היא באה להגיד שאותו מספר הופיע על דלתות ברבעים שונים. בכל בניין בו נצבע המספר נותרה תמיד דלת אחת לא מסומנת.
האינטואיציה של אדמסברג מתחברת לחשש של מאריז הקטנה. גרפיטי זהה לא מופיע בדרך כלל באזורים מרוחקים. מי ולמה מסמנים דלתות.
דקמברה, טיפוס ציורי בפני עצמו, בעל בית שאצלו שוכר חדר ז'וס מגלה מאיפה מועתקים הטקסטים המוזרים. רופא פרסי מהמאה ה11. אבסינה – אבו סינה. השולח החדש מעתיק את אבסינה ועוד לא הגיע ללב העניין. מגפת דבר.
דקמברה חושב מיד על רצח המוני. ומי שמכיר משהו מההיסטוריה של מגפת הדבר זוכר שהיו נוהגים לסמן בתים. האם משהו בין שני הסיפורים הנפרדים הולך להתאחד.
דקמברה מזהה שכמה הודעות מוזרות, לכאורה של מישהו אחר בעניין אחר, הן ציטוט מספר של דניאל פיפס שחי בלונדון ב1660. שנת מגיפת הדבר.
לגרום לז'וס להקריא את ההודעות הסמויות בשטח ציבורי הן איום. דקמברה רוצה לספר למשטרה. מלים אף פעם לא הרגו, אומר ז'וס. להיפך מלים תמיד הורגות.
ז'וס ודקמברה מגיעים לדבר עם אדמסברג . ז'וס חשב שעיניו מזכירות אצות חומות חלקלקות שנוטות להסתבך במדחפים. עדינות, מעורפלות מבהיקות, ללא זוהר או החלטיות.
מחר, לפי סדר ההודעות, יראה פיפס ב1665 את הגווייה הראשונה שלו מסביר דקומברה לאדמבסברג.
החוקר עוד לא מחבר את ציור הדלתות לנבואה הכתובה. אך גם הוא חש במשהו אפל, והוא הרי ידוע בתחושות שלו.
אבל לא ייקח הרבה זמן עד שיגלה שהספרה 4 בצורה שהיא מצוירת שימשה כסמל הגנה בלונדון בזמן מגיפת הדבר.
האם מישהו מסמן קורבנות או מגן על ידידיו, ואיך תפרוץ מגיפה מסוג כל שהוא בפריס מודרנית.
ז'וס מתחיל להקריא את ההודעות החדשות. הכלורופיל נוצר לבד והעצים לא מתגאים בזה. זאת דוגמה לנאדות מנופחים. אם יום אחד נצטרך לעבור למאדים, תלכו בלעדי. לשבט בני אדם, אני חושב שיש כבר מספיק דבילים על כדור הארץ.
ואז מגיעה ההודעה החשובה. המגפה נוכחת, וקיימת היכן שהוא וקיומה הוא תוצאה של הבריאה, מפני ששום דבר חדש אינו נוצר ומפני שלא קיים בטבע דבר שלא נברא. ובעליית גג אחת מגדלת זקנה אחת חולדות נגועות דבר מהן היא פולה פרעושים נגועים אותם יוכל ארנו לפזר בעיר.
הדבר לא עובר במגע אלא רק בעקיצות של פרעושים נגועים. אדמסברג כבר החליט לוותר על החקירה, כי הכול הזיה של מישהו. אבל באותו יום נמצאה גופה ברחוב. רחוב בו צוירה הספרה 4 על הדלתות הגופה הייתה שחורה, אך לא בגלל הדבר, היא נצבעה בשחור על ידי אבקת פחם. הקרבן נחנק בידי אדם.
עכשיו כבר יש לנו רצח. לא לקח זמן ומצטרפות עוד כמה גופות מושחרות. אדמסברג חסר האונים, חש כי הוא מבין פחות ופחות את ההכנות והטקסים של הרוצח.
הציבור בדרכו מעצים את ההיסטריה וכמו שאומר אדמסברג אותם שמונה עשרה אחוז של פתאים הפוחדים מליקוי חמה, שפחדו מתחילת המילניום ונבואות סוף העולם. אלו שיציירו ארבע על דלתותיהם יעזרו לרוצח. אי אפשר יהיה להבדיל בדלתות הלא מסומנות במספר ומרמזות על הקורבנות הבאים.
ואכן, הדבר השחור הזקן שנעלם לפני שנים חזר וגילה שהוא חי ורוחש במסתרים. היסטריה. זורה החרדה ממשיך לשלוח ולשלם לז'וס שימשיך להקריא את הנבואות.
בכל מה שנוגע לתעלומה והחקירה אסיים כאן. אדמסברג ימשיך לחקור, ולא בדרך המקובלת של הבלשים – שוטרים שרודפים. הוא עיבוד מודרני לשרלוק הולמס צרפתי. אבחות הבחנה.
אני יכול עוד להגיד שהשליש האחרון הופך להיות ספר מתח של ממש.זריז ומותח.
וגם את החלק הזה וארגס מוליכה בגנון המיוחד שלה. וכמובן הפיתרון המפתיע.
לא לחינם מגדיר את אדמסברג סגנו כמי שנוצר בלילה שבו אלוהים היה עייף מאוד. לילה לבן, בו ביקש את עזרתו של השטן והם יצרו יחד. אלוהים נתן לו אינטואיציה, עדינות,יופי וגמישות. השטן נתן אדישות, עדינות יופי וגמישות. אי אפשר לזהות את החלקים שנכנסו לעיסה הזו.
הדמויות בספר, גם הצדדיות צבעוניות וציוריות וגורמות להנאת קריאה מלבבת. השיחות אמנם כאילו יומיומיות אך גם מצחיקות. כמו שיחות של פשוטי יום פרובינציאליים בעיר הגדולה. וכולם כמעט זרים בפריס. למרות שאינני דובר צרפתית, יש משהו בשמות ושמות המשפחה שוארגס נותנת לגיבורים שלה סוג של נופך מרומז. שום שם כמעט איננו שם ששמעתי קודם. כולם ברטונים נורמנים ומי יודע מאיזה אזורים אחרים בצרפת .
שם הספר אגב, עזוב מהר חזור מאוחר הוא משפט עצה לזהירות מתקופת המגיפה במאה השבע עשרה.
הספר כל כך מהנה. העלילה, הדמויות, השיחות הקטנות שכנראה רק צרפתי (ה) היו יכולים לכותב בנון שלנטיות כזו. ספר מתח עם חן צרפתי בהתגלמותו. טעמים וריחות אחרים.