ינוסטסמה

 Ya no estas mas a mi lado corazon
 
"הלב שלך כבר לא על ידי. 
נתת לי את הבדידות במתנה. 
זה סיפור של אהבה."
 שיר דרום אמריקני אהוד
 
________________________________________
 

אני זוכר את אמי מעבירה זר חבצלות יפות להפליא מחדר האורחים למטבח. שאלתי למה. הידיד שהביא לי אותן בתום לבו רצה שאיהנה מהן, אמרה, ומכיוון שאני נמצאת במטבח רוב היום, הרי ששם איהנה מהם יותר, כשיהיו לידי. ומדוע השארת את השושנים בחדר האורחים, שאלתי? מכיוון שאלו הובאו על ידי דודך, מתוך נימוס. לכן בערב אחליף בינן. אקח את החבצלות לחדר ההוא ואוציא את הורדים למטבח. 
אני זוכר גם את היום בו לימדה אותי סבתי לאכול עוף בסכין ובמזלג, בשעה שהראתה לי כיצד לבתר את חלקיו מבלי שיעופו מן הצלחת. כשתהיה גדול, אמרה, ותדע לקרוא, תמצא כתוב בכמה ספרי נימוסין שמותר לאכול עוף בידיים. אביך נוהג לעשות זאת בגסות גדולה יותר מאחרים אפילו. אבל לא במשפחתנו. הוא יכול לעשות זאת שם, בהרים. לא ליד השולחן שלנו. לא במשפחה של אימא שלך. אצלנו לא אכלו בידיים מעולם. 
אני זוכר היום, ולא הבנתי אז, שזה היום בו הפסקתי להיות ילד. החינוך המעשי החל. התלם היה לפני והיה צורך לכוון אותי, שאלך בו. 
כשמתה אמי, ישבנו אבי, שבקושי הכרתיו, ואני, סגורים בביתנו, בחושך. בחלונות מוגפים ובדלתות נעולות. סירבנו לקבל את פני מנחמינו. אבא ישב בחדרה ואני בפינתי שלי. נפגשנו במטבח לארוחות קלות. 
אתה רוצה לעלות אתי להרים? שאל לקראת תום השבעה ואני אמרתי כן רפה. לא חשבתי על זה קודם. 
אחר כך התאספה המשפחה סביב הקבר הרענן ואז באנו אלינו הביתה. אבי היה מוזר בעיניהם מאז ומתמיד. לי נראה פלאי. אמי אהבה אותו כמו שהוא, כשירד אליה פרוע מן ההרים ובתיקו חגלות ובתרי בשר ציד עבורה, וקוצי דרבנים שצד שם למעלה, בהרים, עבורי. 
אביך הוא פרא אדם. כמה פעמים שמעתי את משפחתי אומרת זאת. גם אמי קראה לו פרא, וכמה אחרת נשמעה. בימים שהייתה חולה לא ירד מן ההרים והיא לא שאלה לו. אחר כך מתה ועדיין לא שאלה לו. 
אתה תהיה שם לבד לגמרי, אמר לי אבי לפני שיצאנו מביתנו, כאילו בניסיון אחרון לבדוק את החלטתי ואולי לשכנע אותי לחזור. תמיד הייתי, אמרתי, ולראשונה חשבתי עד כמה באמת הייתי תמיד לבד. רק אני ואימא. לא ראיתי שינוי מהותי שעמד להתרחש בחיי, מלבד חסרונה. 
למעלה ישנם לאקי, הכלב, והסוס שלי. עם לאקי תצטרך להסתדר, הוא כלב זעפן. על הסוס תצטרך ללמוד לרכב ולטפל בו. אחר כך שתקנו עד שהגענו לצריף למעלה בהרים. 
את אימא לא הזכרנו אף פעם. הוא לא שאל לימיה האחרונים. רציתי לספר לו, לחזור ולזכור, אך הוא לא שאל. 
כשקמתי בבוקר הראשון כבר לא היה. רק ארוחה קלה הייתה על השולחן. ישבתי כל היום לבדי. סבתי סביב לצריף, מרחיב את המעגלים. הדממה הייתה עמוקה ומוחשית. איני יודע אם חשבתי, על מה חשבתי, אבל היום עבר מהר. לא השתעממתי. לא חשתי בדידות גדולה מכפי שהייתי מורגל בה. לא חסרו לי קולות אנשים סביבי. 
אבא חזר בערב עם רוביו, שאותם ראיתי לראשונה, עם לאקי שניגש לרחרח אותי. התיידדנו מיד, לאקי ואני. אני אסדר לך איזו עבודה למטה במושבה, אמר לי. 
אולי מוטב שתחזור ללמוד שוב. אתה עדין, אמר אחרי שבחן אותי בחשאי. עדין אבל בסדר כנראה. הרגשתי שהוא מתכוון למשפחתה של אימא. לא הוספנו לדבר בהם או בה. 
עברו ימים. למדתי לצוד אתו כשם שאחרים לומדים מקצוע. זה היה עיסוק וזה יכול היה להיות ביחד ולבד, בשקט ובשיתוף פעולה. בהבנה דמומה. 
אתה צריך לרדת למושבה בערבים, לפגוש אנשים בני גילך. אני ולאקי אינם חברה מספקת. היה זה בערב בו ישבנו מחוץ לצריף, אחרי שקיעה מעבר להרים, מנקים את הרובים. לא חסר לי, עניתי. בארוחת הערב אמרתי, כהמשך ישיר למשפט שנאמר זמן רב קודם לכן, כשאלך לצבא יהיו לי מספיק חברים. 
אתה יודע שפעם בשבוע יש פעולות תרבות או איזה סרט במושבה. לא מעניין אותי, זה לא אומר לי כלום. 
ימים עברו. שבועות. התמקמתי בתוך השקט. שליחים באו ממשפחתה של אימא. אותי שלחו החוצה. כשקראו לי להיכנס היה זה על מנת להודיע לי שאני יורד חזרה לעיר. 
אולי זה באמת טוב יותר, אמר אבא ולא נשמע משוכנע. איני יודע כיצד הצליחו לשכנע אותו או מה פתאום התעורר בהם הרצון הזה לקחת אותי חזרה. 
הם היו ממשפחה של אמי, אך לא היו כמוה. שם, משך ימים, שמעתי את המשפט, אתה דומה הרבה יותר לאביך מאשר לאמך. בהקשרים שונים. עמדתי להתגייס לצבא ותליתי תקוות רבות בשינוי המצב.
כשהייתה אימא חיה לא הרגשתי בדידות. לא שהיינו מדברים הרבה, במשפחתנו בכלל דברו מעט מאוד. עכשיו, כשחזרתי מן ההרים, הייתה לבדידות דמות ושם ומשמעות. 
אבי הגדיר את המצב, נתן לו שם מילולי. אך הוא הזהיר אותי מפני ההרים ולא מפני העיר. עבדתי במוסך אך לא קשרתי שם קשרי ידידות. הייתה רק בת דודתי שדאגה לבדר אותי לעתים וניסתה להכיר לי את חברותיה, שלא גיליתי בהן עניין. 
בוקר אחד נכנסה מכונית למוסך והבעלים שלח אותי לראות במה מדובר. בחור יצא מן המכונית, התחיל להסביר משהו. עינינו נתקלו זו בזו. הוא הסמיק ואני נבוכתי ולא ידעתי למה. 
אתה די חדש כאן, אמר. לא נראה מתאים לך, עבודה כזאת. זה בסדר, אמרתי, רק עד הצבא. אתה עוד לפני? חשבתי שאתה אחרי. לא שאתה נראה מבוגר, אלא כזה גבר, איך להגיד. גיחכתי והוא התרכז בי יותר. בערב בא לקחת את המכונית ממש לפני הסגירה. רוצה הסעה לאנשהו, שאל. לא חשבתי הרבה. אמרתי לו סתם, לנסוע. 
יצאנו אל מחוץ לעיר. אתה רוצה להחזיק את ההגה, שאל, ובעוד אני תופס בהגה ממקומי במושב שליד הנהג הניח את ידו על ברכי. חשתי בחום גדול יותר, בצריבה שלא באה מחום ידו באמת אלא מגל חום שפרץ מתוך עורי שלי. הוא ליטף את ברכי ואמר, יש מלון לא רחוק, אף אחד לא יראה אותנו. מלון חדרים בודדים. הייתי מבולבל ולא עניתי. הוא לקח את ההגה ונהג למקום, אותו הכיר. 
נכנסנו לחדר המבודד. ליד הדלת ניסה לנשק אותי. סובבתי את ראשי, אך בגופי התרחש דבר חדש. תחושה ששום ניסיון באוננות לא הזהיר אותי מפניה. קפאתי ולהטתי. ידו טיילה אל מתחת לחולצתי. 
תתקלח קודם, אמר לי, ואני רציתי לברוח פתאום. בוא נתרחץ יחד, אמר ונכנס אחרי לאמבטיה. הייתי נבוך. מעולם קודם לכן לא התפשטתי בפני זר. יש לך גוף טוב, אמר ומשך אותי אל מתחת למים. הרגשתי כבול עץ ונתתי לו לעשות בי כל מה שעלה בדעתו. 
בחלק מהזמן הייתי מלא גועל. איך הוא יכול. מה הוא עושה. אבל כשבא הפורקן הסופי נרעדתי בזרמים זרמים של תחושות מנוגדות, נפלאות ומפחידות כאחד. 
הוא הדליק סיגריה, נשכב והדליק את הרדיו. משך אותי, השכיב אותי שוב לידו וליטף את חזי. זה היה ינוסטסמה אדיר, אמר לי. 
לא הכרתי את המלה. הוא צחק. לא מכיר את השיר? הוא מפורסם, אמר. שיר ספרדי. ינוסטסמה, נו. בטח משהו באהבה. אז כשרוצים להגיד שהיה משהו טוב במיטה אומרים שהיה ינוסטסמה נהדר. ויש לך גם ינוסטסמה אדיר בין הרגלים. לא רציתי לוודא שאני מבין נכון את כוונתו. הרגשתי את דמי מנסה לפרוץ מאזני ומאפי. 
אחר כך לקח אותי לאכול על שפת הים. מעולם לא הייתי שם קודם לכן בשעת לילה. הייתה שם שורת בתי קפה שתזמורות חיות ניגנו בהם. מאוחר יותר תהיה הופעה, אמר לי. נכנסנו לאחד מהם, הוא הזמין לנו ארוחה. אכלתי בלי להרגיש. 
אתה תמיד שותק כל-כך, שאל. נעתי בראשי. לא לימדו אותי לדבר, אמרתי. הוא חייך, אתה גם חריף ומשעשע. לא הבנתי אבל שתקתי. הוא דיבר. 
לאט התחילו להצטופף אנשים ליד גדרות בתי הקפה, מקשיבים לתזמורת. היו שם נשים בודדות וגברים וכולם הסתכלו פנימה במבט מזוגג. 
הנשים זונות, אמר לי והבנים, הבנים כולם מחפשים ינוסטסמה. זה המקום. 
אני רוצה ללכת, אמרתי לו. די. נמאס לי. אל תהיה איצ'יקידנה כזה. שב, תהנה, מה יש לך. 
הייתה לו צורת דיבור ומלים שלא הכרתי. לא יכולתי לשאול כל רגע, מה, מה. 
ראיתי אותו מגניב שלום קטן לאיזה בחור שהיה צמוד לגדר, מחליפים כמה תנועות לא ברורות. עוד שווסטר, אמר. 
הכנר התחיל לנגן איזו מנגינה שחיקתה ציוץ ציפור. זה סימן לסוף החלק הראשון, אמר לי. הוא תמיד מנגן צ'וקרליה לפני ההופעה. עלתה איזו שלישיה של שני גברים ואישה ששרו שירים דרום אמריקאיים, ואז שמעתי את אותו השיר, שממנו נלקחה המלה הזאת. ינוסטסמה. 
ערב או שניים אחרי מצאתי את עצמי הולך לאותו הקפה. עמדתי צמוד לגדר, מאחורי הולכים ומצטופפים עוד ועוד אנשים. 
חשתי מישהו נצמד אלי פתאום. לא הייתי בטוח, חשבתי, אולי מהצפיפות הוא נדחק. לפתע הרגשתי משהו נוקשה מתחכך בי. הרגשתי שאני מסמיק וכולם רואים, זזתי קצת והוא אחרי. עשיתי תפנית חצי גוף ומישהו דחף אותו לפנים. כעת עמדתי אחריו. נצמד אלי שוב, הפעם אחוריו הם שמתחככים בי. ושוב אותה תחושה משתקת, נחשקת. לא זזתי. הוא עשה איזו תנועה בידו, רמז לי בעיניו והחל יוצא מקבוצת האנשים הנדחפת. הייתי במבוכה, שמא יראו את אשר קורה במכנסי, אך עיני כולם היו מופנות פנימה. 
הוא הלך ואני אחריו, אל גן קטן שליד בתי הקפה. משם ירדנו כמה מדרגות לשירותים ציבוריים ושם ממש התנפל עלי. ושוב עמדתי כגולם חסר תנועה עד שבא על סיפוקו. 
בלילה לא הצלחתי להירדם. לא הצלחתי להבין מה מתרוצץ בי. הייתי מבולבל ולא היו לי מלים. ידעתי רק שאני מפוחד מאוד ומגורה כפי שמעולם לא הייתי. התערובת הזו של פחד וגירוי הייתה תחושה חדשה וחריפה, לא מוכרת. נעימה ודוחה. מושכת לב ומבעיתה באותה העת. כמו תמיד, הייתי צריך לדבר על כל זה עם עצמי. רק עם עצמי. 
ביום שישי לקחה אותי בת דודי לחברים שלה, הכירה לי ידידה שלה. נערה מלאה בעלת קול צרוד. נראתה מעניינת וחכמה. הייתה זורקת מיני משפטים סתומים, חכמניים, לחלל החדר. לבשה בגדי בוטיק שעשתה בעצמה ותמיד התנופפו אחריה שובלי בד שהייתה מסתבכת בהם. 
נפגשנו כמה פעמים. היא הכריזה באזני כולם שהיא תחנך אותי. קראה לי פרא ומשכה בשערי בחיבה מעושה. אני חושב שנהנתה ללמד. 
היינו מתראים הרבה ואני למדתי איתה ועליה מה הם חיי מין סדירים. כל הרצאה שלה נגמרה במיטה. היוזמה הראשונה באה ממני, כשהפתעתי אותה, ולאחר סירוב הסברתי לה ששם למעלה, אצל החיות, הדברים הרבה יותר פשוטים. 
היא קראה לי פרא אדם וכדרכה התכוונה וודאי למשהו אחר. אז כבר נראתה לי די מזויפת. 
לטיילת כבר לא ירדתי. הניסיון נקבר באיזו פינה בנבכי מוחי. בינתיים הגיע הזמן והלכתי לצבא. 
הימים חלפו ושינוי מקווה לא בא. הכרתי יותר אנשים, חייתי בתוכם. נדמה לי שהייתי חיל טוב. עזרתי לנחשלים. מילאתי משימות קשות. ידעתי שגם הם רואים בי יצור מוזר. הבדיחות שלהם לא הצחיקו אותי ובדיחות משלי לא היו לי. לא דיברתי על נשים שמחכות לי. לא התלוננתי. לא קיללתי. 
בחופשות הייתי מתראה עם מי שעדיין רצתה להצמיח כנפיים, להתעופף. 
לאחרונה נראתה עצבנית מתמיד. בעיותיה עם אימה גברו. לא מצאה לעצמה פתרון אך כל הצעה שהעליתי נראתה לה בלתי אפשרית. לא לעזוב את הבית, לא לחפש עבודה. רצתה שכל זה יקרה אך בלי רצון לעשות. שהכול יקרה מעצמו. 
בסופו של עוד ערב כזה שאלתי בלי לחשוב על מה אני עומד להגיד. למה שלא נתחתן. ולא ידעתי אם אני מתכוון. היא הסכימה מיד והנושא לא חזר יותר לשיחה באותו הערב. אך בערב אחר, כשבאתי לאסוף אותה מביתה, שאלה אותי אימה אם כבר קבענו תאריך ואיך מתקדמות ההכנות. 
באותו ערב חזרנו לראשונה לדון בנושא לפרטיו ולקראת סוף הלילה הארוך והמתמשך חשתי כיצד חלק בגופי שלא ידעתי איך לקרוא לו, הולך ונעלם. 
במשפחתי שמחו לשמוע. הסתבר לי שלכולם היה ברור שזה מה שיקרה. 
בחופשה הבאה עליתי להרים לבשר לאבא. הוא הקשיב. אתה באמת רוצה להתחתן אתה, שאל. זאת היא שבאמת אתה רוצה לחיות איתה לשארית חייך. בלי לחשוב אמרתי לא, והשתררה דממה. אבל לא אכפת לי כל-כך, הוספתי. אז למה לך, שאל. אולי בגלל שכבר הבטחתי, עניתי ויצאתי לשחק עם לאקי, ששמח לרחרח אותי שוב ולהתרוצץ בשמחה סביבי. 
בשבת בבוקר יצאתי לרכיבה ארוכה בהרים. אחרי הצהרים נפרדתי מאבי. הוא הבטיח לבוא לחתונה. אתה הרי תלך עד הסוף, לא תוותר, אמר. 
סיכמנו שנגור אצל אימה עד שנסתדר. היו לי עדיין כמה חודשי שירות צבאי לפני. המצב לא עמד להשתנות לגביה. היא תמשיך לחיות בבית אימה ואני אהיה בצבא. רק איזה רישום ישתנה בתעודת הזהות שלנו, והיא לא תלך לצבא. על מה שיקרה אחרי לא חשבתי. איש לא חשב. היום הגיע. את ימי החופשה שהוקצבו לי להכנות לא לקחתי. 
קמתי בבוקר, לבשתי את המדים ובדרך מהמחנה הביתה ישבתי אטום. הייתה לי הרגשה שאני נפרד מהדרך. כאילו בפעם האחרונה רואה את הנוף המדברי המוכר הזה, שהיו לי בו סימנים משלי, כמה רחוק אני מהעיר. 
רק באוטובוס העירוני, בדרך הביתה, חשתי בהתקוממות המהפכת את קרבי. לא רציתי להתחתן, בשום אופן. לא רציתי להתחתן בכלל. כשנכנסתי הביתה היו כולם טרודים, קדמו אותי בטפיחות שכם. אתה ודאי נרגש, קבע מישהו. מה אתה כל-כך חיוור, שאל קול אחר. יהיה לך כוח לשבור את הכוס הערב, התבדח עוד קול. הכול בליווי קריצות ומכות בצלעותיי והייתה לי הרגשה שמנסים לגרש אותי מהבית. נכנסתי לשירותים והקאתי. כשיצאתי שאלה מישהי מה תלבש הערב ואני אמרתי, את המדים, אין לי משהו אחר. אף אחד לא חשב על זה קודם. בין שמלת הלבן וכלי המיטה שהכינה לנו, אולי תשכב לנוח, שאלה חמותי לעתיד מהערב, ואני אמרתי שיש לי עוד סידורים ויצאתי. היא הייתה במכון יופי.