לילה לא שקט. התאטרון הקאמרי

אני לא מוצא טעם רב בוויכוח המתעורר מדי שנתיים שלוש אם תיאטראות כמו הבימה או הקאמרי צריכים להעלות מחזות זמר. לתיאטרון בית ליסין אי אפשר לבוא בטענות, הוא נחשב לתיאטרון מסחרי, אליו הטענה יכולה להיות הפוכה. למה לא איזו קלאסיקה. להבימה ולקאמרי יש תוספת תואר מחייבת. האחד תיאטרון לאומי והשני עירוני. 
בסוף שנות השישים החליט לורנס אוליוויה, אז לא רק גדול השחקנים אלא גם מנהל התיאטרון הלאומי הבריטי להעלות את המחזמר "ברנשים וחתיכות" בתיאטרון שלו. הרוחות סערו לרגע, ואוליוויה הסביר שתיאטרון המתאמץ כל כך כל השנה, מעלה שלושה שיקספיריים, ארבעה מחזאים חדשים, שלושה מחזות מהקלאסיקה, וכולם בביצוע נפלא, מותר לו הן להתמודד, הן לתת לשחקניו איזה ממתק, והן לנסות ולמלא את קופתו על ידי העלאת מחזמר. הרעש נפסק כשעלה המסך על הצגה נפלאה. 
זו שטות כמובן להגיד שההשקעה במחזמר היא פחותה יותר מבחינת הפקה. לעתים אפילו להיפך. 
אצלנו עדיין מתווכחים, כשהוויכוח צריך להיות על נושא שונה לחלוטין. השאלה היא למה אין לנו תיאטרון טוב באמת. 
נכון שהתיאטראות עושים מאמץ. גם כשאני כותב ביקורת טובה על הצגה, אני מתייחס אליה כאל הצגה בתיאטרון הישראלי. 
אין לנו תיאטרון ברמה לונדונית בארץ. אי אפשר להשוות, וחבל. אולי ביקורות נשכניות יותר היו מעמידות דרישות נכונות בפני התיאטרון. אינני בטוח שהקהל שלנו רץ לראות שיקספיר או איבסן, אך את הקופה צריך לנסות למלא. 
הבעיה שגם מחזות הזמר המקוריים שלנו לרוב אינם עומדים במבחן. אין לנו יותר את יוסף מילוא הגאון, לא את שמואל בונים הצבעוני. אין מי שיעלה שלמה ושלמי חדש ומוצלח באמת. אין לנו חנה מרון או אורנה פורת חדשים, לא מסקין ולא יוסי ידין. כל אלה ורבים אחרים הוכיחו שהם יודעים לשחק ולשיר נפלא במחזות זמר, או להגיש שירים בהצגות. אנחנו מסתמכים על הכישרונות שיש לנו. 
יתכן שהתיאטראות שלנו יראו פרובינציאליים באנגליה, תיאטרון של עיר קטנה, על זה כדאי להלחם. 
אמרתי בעבר שתיאטרון כזה, כמו הלונדוני, אין עוד בעולם. ולא רק הלאומי. כל מחזה מסחרי בווסט אנד הלונדוני, פשטני ככל שיהיה, עשוי בצורה כל כך נפלאה שאי אפשר להשוות אותה למה שקורה אצלנו גם בהצגות "הנחשבות". הביצוע, יהיה עילאי, הבימוי מצוין. מה שנקרא בשפה פשוטה, ללקק את האצבעות. 
גם ניו יורק סובלת מתיאטרון בינוני. מחזות זמר הם יודעים להפיק, וגם שם יש כאלה שנופלים מיד. תיאטרון של ממש קשה למצוא בברודווי. 
מתוך כארבעים וכמה הצגות כל ערב, הרוב מחזות זמר. לעתים מצנצנת איזו הפקה של מחזה, אך לרוב, הדברים הטובים באמת שאפשר לראות בניו יורק הם קומדיות מסחריות, מחזות נוסחתיים ורק לעתים רחוקות משהו גדול באמת. הדברים הטובים באמת בברודווי הם יבוא של הצגות שבאו להתארח מלונדון. 
נכון שכשהקאמרי העלה את עלובי החיים למשל ההפקה הייתה טובה, אך היא לא הייתה מקורית. בזמנו לא ניתנו זכויות להצגות אלא אם כן נקנה גם ספר הבימוי המדויק, ואמריקאי היה מפקח על הבמאי המקומי. כך שמחזמר אמריקאי באותם ימים בתל אביב פריז או שנחאי נראו בדיוק אותו דבר. כישרונות המבצעים היו כבר עניין אחר. 
גודיק העלה בזמנו מחזות זמר, ובראשונים כמו גברתי הנאווה או כנר על הגג האמריקאים זכה להצלחה גדולה. כשניסה את כוחות במחזאות ישראלית, מלבד קזבלן כמובן, נכשל והגיע לסגירת התאטרון. 
אז כן, מותר להבימה ולקאמרי להעלות מחזות זמר ברפרטואר שלו. השאלה היא רק איך הם נראים. האם הם מתייחסים להפקות הללו כאל הפקות הדורשות מאמץ גדול וקפדני יותר או ההתייחסות הפנים תיאטראלית היא קצת של הזנחה. יש שירים מוכרים יבוא קהל.
 הייתי יכול להגיד שהקהל, ובדרכם כמובן המבקרים, אשמים ברמה המקומית. הקהל בשל מה שהוא דורש על ידי וועדי עובדים, הביקורות על ידי קבלה של מה שיש. 
אני חייב להודות שהלכתי עם דעה קדומה נגד ההצגה "לילה לא שקט". שמעתי עליה כמה ביקורות לא מחמיאות. אבל כמתנת יום הולדת לחבר שרצה לראות, הלכתי. 
ראיתי חזרה לפני שהמחזה עלה על הבמה וממש לא התרשמתי לטובה. את מחזות הזמר נוסח מאמא מיה או מרי לו לא ראיתי. אסופת שירים מפורסמים לא עניינה אותי מראש. יכולתי להבין שאסופת להיטים יכולה למשוך צעירים להצגות, ולא הרבה יותר. 

מתוך המרקחת הלא משכנעת הזו, שהיא יותר מסכת מכל דבר אחר, יצרה יעל רנן הצגה די זורמת. היא משתמשת במלוא רוחב הבמה עליה מפוזרים רמזי תפאורה למקומות ההתרחשות השונים. מיטה למשל, שצבע הסדין המתחלף עליה היא המיטה של כולם, כלומר מי שמגיע למיטה . בר קטן בקצה השני ובאמצע פעם ספסל רחוב ופעם כלום. 
התאורה של קרן גרנק משרתת את ההצגה היטב. היא משנה גוונים כמו במחזות זמר גדולים, אם כי אישית הייתי שמח אם לא הייתה מסנוורת אותי כשהזרקורים היו מופנים לקהל. 
בזמנו ראיתי חזרה על כמה מהשירים, השחקנים זמרים עוד לא שלטו מספיק בחומר, והיה ניכר שחלקם עדין סופר בתוכו את הקצבים והתנועות. היום הם כבר בטוחים בעצמם והשינוי ניכר. 
השירה עובדת טוב למדי לאורך רוב אורך המחזה עד שלקראת הסוף מופיעים אמיר דדון ומי פיינגולד ומוכיחים איך באמת הייתה יכולה להיות ההצגה. שניהם מביאים ביצועים מופלאים, באין מלה אחרת. לא פלא שבגללם הקהל הריע ממושכות. 
קשה לדבר על משחק בהצגה הזו. הדמויות עשויות קרטון כל מה שנותר להם זה להתמודד עם שירה ולעתים עם כמה רגעי תנועה יותר מורכבת. 
את אקי אבני ניסו להפוך לבן דמותו החיצונית של ארצי. הוא דומה לא דומה, אך זה איננו מעלה או מוריד. כמו רבים מהמשתתפים, הוא מצליח לשיר. לא נפלא, אך בצורה שעוברת במה. 
יעל בר זוהר גם היא (לא שמעתי אותה שרה במרי לו) מצליחה להגיש שירים מתקבלים על הדעת וגם קטע ריקוד. אם היה מחזה ייתכן שהייתה מצליחה גם לגלם דמות, וזה לפי רמזים אחדים ברגעים שלה. 
אני לא אמנה את כל תריסר המשתתפים אך ניר זליחובסקי, שלא ראיתי קודם מעולם מצליח להעביר אישיות מאוד חיננית, יש בו חן, סקסיות, וזרימה נעימה על הבמה. מעניין מה יהיה אתו להבא. זהר ליבה היחידי שאיננו שר סולו. את השיר שלו הוא מבצע כקטע משחק, והוא משכנע לחלוטין ומגיש את אחד הרגעים הטובים במחזה. אך אי אפשר שלא לציין שוב את אמיר דדון המתגלה כזמר חדש מצוין. הוא נשמע רגיש ונוגע ללב. מי פיינגולד קורעת את הבמה ומרימה את התקרה בביצוע שהביא מחיאות כפיים היסטריות, ובצדק. ולוואי והיו לה עוד כמה רגעים שכאלה. 
סך הכול, תיאטרון? לא בטוח. אך יחד עם זאת אם מתייחסים אל זה כמופע בידור טוב, אפשר בהחלט ליהנות, אם לא מחכים להצגה של ממש.