בננות - בלוגים / / הקיץ בו הפכתי לבובה 2.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

הקיץ בו הפכתי לבובה 2.

למחרת, בצהרים, הלכתי לשכונה, לחפש את הקפה שדיבר עליו. הסתובבתי בין הצריפים הבטחתי לעצמי ששום דבר לא הולך לקרות. שאני הולך רק להתגרות בו. שיראה אותי, ואז אברח. חשבתי שכך אחזיר לי כוח. שזה ייתן לי כוח עליו גם. 
הסתובבתי באבק הרחובות הלא סלולים הללו. מהבתים עלה ריח של תבשילים שלא הכרתי. ריח לוואי של ירקות מרקיבים. 
מצאתי אותו יושב בקובה קטנה עם ידידיו מסביב לספלי קפה. מסתכל בשני שחקני ששבש. הוא לא ראה אותי. חזרתי ועברתי פעם שניה ונעצרתי לרגע. הוא זיהה אותי. 
עשיתי צעד להתרחק. הוא קם וניגש אלי מיד ואמר לי לחזור בערב.. סירבתי. 
אחד מידידיו יצא. הוא קרא לו לחש משהו באוזניו ואמר לי לך אתו, הוא פנוי. הוא בעניין שלנו. 
נתקפתי פחד ולא יכולתי אפילו להניע את ראשי בסירוב. הלכתי אחריו מבלי להוציא מלה מפי והבושה שעוד אחד יודע מה אני עושה. שכל מי שרואה אותנו ברחוב שם יודע מה הוא הולך לעשות בי.
 הגענו לצריף ההוא והמעשה חזר על עצמו. עם אחרים. כל חבריו. בכל פעם אחד מהם. זה הפך להיות משחק, טקס שאני איננו קיים בו. עברתי מיד ליד.
ידעתי איכן למצוא אותם ואחד מהם היה תמיד נכון למלא את חלקו במשחק הזה. 
בכל פעם גם אני גמרתי, ולא שהם דאגו לזה במיוחד בכל פעם שזה קרה למרות שלא נהניתי נבהלתי יותר. 
בכל יום הבטחתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה, שהפעם כבר אוכל להגיד את הלא הנכסף שלי. שהפעם אני באמת הולך רק להתגרות ולהקניט אותם. אחר כך הייתי חוזר הביתה מלא רגשות נקם. יום אחד אסדר אותם. אנקום בהם במעשה נורא. יום אחד אזיק להם בדרך שתכאיב להם יותר מכל. 
איני יכול להסביר מדוע חזרתי. לא נהניתי. זה היה ברור. ההפך היה הנכון. מצאתי את עצמי נמשך למשחק כנגד רצוני. התחלתי לפחד יותר ויותר. הרגשתי שאני נכנס למעגל שאין יציאה ממנו. 
מפעם לפעם היה לי קשה יותר להתגבר על המשיכה ללכלוך, לזוהמה, לריחות החמוצים של זיעת גופם. לפצעונים שעלו בגופי אחרי כל מפגש אתם. תחושת הגועל של שכיבה על בטני על אותה שמיכת סוכנות מסריחה. השריטות על בטני. פחדתי מהם. 
רציתי לנתק את הקשרים הללו אך לא העזתי. לא נהניתי, אלא אם כן ישנה איזו הנאה טמירה מן הפחד עצמו או דבר מה עמוק יותר מהמשיכה אל הדוחה. 
קיויתי שעם תחילת שנת הלימודים והמאמץ שיידרש ממני תיפסק המשיכה אל ההרפתקה הזאת. 
יום אחד חזרתי לחוף. ידעתי שאהיה מוקף שם בכל ידידי מהגימנסיה. ואכן לא עברו דקות רבות ואצבעותיו העקומות של יוסי היו מולי. לשאלות לאן נעלמתי לא עניתי ולרגע הייתי הכוכב המסתורי. 
יוסי התנדב ללוות אותי הביתה. בדרך הציע לשנות כיוון ונלך אליו מכיוון שהוריו אינם והשאירו לו המון מזון וגם נוכל לדבר בשקט, אמר. הוא היה מלא טענות על היעלמותי, קינאה לא מחוורת ולא מבוטאת. ואני לא יכולתי להסביר לו כלום. לא יכולתי להגיד לו שזה בגלל אצבעותיו העקומות שעיצבנו אתי כל הדרך, מפני שמבטי היה מושפל כדי לא לפגוש את מבטו הפגוע. 
הוא רצה לדעת אם פגשתי מישהו מבית ספר אחר, כי הרי אילו היה קורה משהו בבית ספרנו היה יודע. המשכתי ללכת כשעיני בחול ובאצבעותיו. לא אמרתי כלום וטענותיו נסתיימו. נדרכתי לרגע כשעברנו ליד כלוב הגורילה. 
הגענו אל יוסי הביתה בשלום. היה לי חם. הייתי קרוב מדי למקום שלא רציתי לזכור באותו רגע. מקום שאסור היה על יוסי לדעת עליו כלום. ובעוד הוא טורח במטבח קמתי ואמרתי לו שאני מסתלק. הוא לא הבין. אמרתי לו שחם לי, שבבית אצלנו יש מיזוג אויר והוא יכול לבוא אלי. הלכנו את כל הדרך חזרה בחום ובאבק השכונה מקווה שאף אחד מהגורילות לא יופיע לנו ממול. 
הגענו אלי הביתה. איש לא היה צפוי להיות עד הערב. אמרתי ליוסי שהוא יכול להרגיש חופשי ולעשות לעצמו את ארוחת הצהרים המובטחת במטבח שלנו. השתרעתי על השטיח מול המזגן, הפעלתי את הסטריאו והתעלמתי מצעקותיו השואלות היכן זה והיכן זה. 
עצמתי את עיני ולא שמעתי כלל מתי נכנס לחדר ומתי השתטח לצדי אבל פתאום הוא נגע בי ואני לא זזתי. ראיתי בעד לריסי המושפלים שהוא נשען על צידו והסתכל עלי בשקיקה. לא הגבתי. הוא העביר אצבע ממצחי אל אפי הגע אל סנטרי ושם נעצר. אחרי רגע ירד אל צווארי. עוד רגע אזר עוז ורכן לנשק אותי. הוא הופך להיות נועז, הילד הזה. זה לא כמו לשלוח יד מבוישת אחד לתחתוני השני. לא כמו הנשיקה על הפה הקפוץ או על המצח, כמו פעם. התבגר הילד, חשבתי לי. 
הוא המשיך והלך במסע כיבושיו ואני לא הגבתי. לא התנגדתי ולא שיתפתי פעולה. לרגע הייתה לי הרגשה שהוא רוצה שאתנגד. שאפסיק אותו. אך נתתי לו להמשיך במסכת היסוסיו. אחר כך כבר הייתי צריך לעזור לו. הוא עדיין לא ידע את שידעתי אני וחושיו הטבעיים היו מהוהים קמעה כנער עירוני מפוחד מהתקדמותו ובתול. 
למרות חיבתו לטבע. הוא היה עסוק מדי בעצמו מכדי לשאול איך אני מצליח להדריך אותו. 
לא דיברנו ואחרי הכל הלכנו למטבח לאכול. הוא ראה " במעשה שעשינו" את הסכמתי המחודשת והמלאה לשוב ולהיות חברו הסודי מאז. והמספק יותר היום. 
הוא דיבר כדי לכסות את שמחתו ואת מבוכתו והצטרך להשתמש במלים שהצחיק אותי. אני שתקתי והבטתי בגמלוניות תנועתו הנבוכה. וחשבתי לי, את זה הייתי אמור לאהוב? הוא נעשה עצוב יותר ומאופק יותר מתמיד, כיאה לגבר צעיר ואני גיחכתי בתוך עצמי. ומזה כמה ימים לא הלכתי לצריף. 
ערב אחד, בקולנוע, בחבורה די גדולה של בני כיתתי ראיתי שניים מהגורליות נתקפתי אימה אך לא יכולתי להסיר מהם עין הייתי מהופנט וקרוע, עד שאחד חש כנראה במבטי בגבו. הוא נענע בראשו ורמז לי לגשת הצידה. 
התחמקתי מיוסי ויצאתי למסדרון. הבטחתי לו שבלילה אחרי שאפרד מידידי אבוא לצריף. 
אחרי הסרט יוסי רצה שנלך להסתודד באיזה מקום. הוא הפך להיות תובעני ובעל תאבון גדול ככל שהתרגל למצב. הוא היה כל כך עסוק בעצמו במסע התגליות שלו על גופו ותחושותיו החדשות עד שלא שם לב לחוסר המשמעות שהיו לכל היחסים הללו לגבי. הוא יחס בושה שלא הייתה בי בחוסר הרצון שלי לדבר על רגשותיי כלפי מעשינו המשותפים ואני רק חיכיתי שיסע כבר לגרעין שלו. 

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן