קראתי ראיתי סוקר תרבות
יום אחד בחנות תקליטים שמעתי מישהו קורא, עמוס, ומראה לנער, שכבר לא היה נער, ונראה כאילו שימש דוגמן לציורים של הנסיך הקטן, איזה תקליט ואומר שזאת מוסיקה שתתאים לסרט הבא שלו.
זיהיתי מהתמונות בעיתון שזה העמוס. וריחפתי מסביבו ולא ידעתי מה להגיד לו.
שלא כהרגלי התביישתי, וחשבתי, מה אני אתנפל עליו כשהוא לא לבד, ובטח כולם מתנפלים עליו. בסוף נפגש לנו המבט והסמקתי. חייכתי אליו במבוכה.
אחר כך אמר לי שלא חשב שאני מנסה להתחיל אתו, ומבטי הערצה מביכים אותו.
בסוף ניגשתי ואמרתי לו שאני מחפש אותו איזה שנתיים. והוא ממש נפעם מזה שלא הצלחתי לפגוש בו קודם ואמר שזה פשוט מאוד, שהייתי צריך לטלפן אליו, ולא, הוא לא רגיל עדיין שאנשים מתרגשים מסרט כמה שנים אחרי, בודאי לא שהסרט השפיע על חייו של מישהו, וקבענו לשתות קפה יחד למחרת.
וחזרתי הביתה מרחף על כריות אויר. והרגשתי כמו סטודנטית מטומטמת, נפגשנו הרבה פעמים והוא לימד אותי המון על קולנוע, שאלות היו לי אבל תשובות לא היו גם לו רק התלבטויות משלו.
ואני אהבתי אותו כל כך, כזה, כמו שהנסיך הקטן אהב את השושנה שלו, מרחוק. כי את כל היכולת הישירה שלו להגיד דברים שמר לסרטים שלו, בחיים, כמו כולם, לא רצה לגעת ישירות בכאב, אין מה להגיד אפשר רק להראות אולי, וגם זה לא בטוח, אמר לי. כל אחד כואב בדרכו ולומד לחיות בדרכו, אף אחד לא יכול לתת לך לא תשובה ולא עצה. ואחר כך הוא נהיה עסוק בסרט חדש ולא היה לו זמן והפסקנו להתראות.
ויותר מכל מי שהכרתי המשכתי ללוות אותו במחשבה וחיפשתי כל פיסת עיתון ששמו הוזכר בו. לא כי היה המפורסם היחידי שהכרתי, בכלל לא, כי היה עמוס, שלא שבר את לבי בכוונה, והכניס המון צבע אחר לחיי, ואני שלא הפסקתי להתגעגע אליו, הרגשתי שאסור לי להטריד אותו בגלל הסרט.
חגי אמר לי לא לדבר בלשון נקבה כי הארגונים בעולם החליטו שזה לא נכון פוליטית, ולימד אותי מונחים חדשים, די מגוחכים.
שיזדיינו הארגונים בעולם ושייזדינו כל אנשי הנכון פוליטית. שיקראו לי מתרומם, הומו, מזדיין, ואני אדע עם מי יש לי עסק, מי שיגיד את זה בחיבה, ומי שיגיד באיבה, אני כבר אדע להבחין.
אבל בכל זאת הפסקתי לקרוא לזיונים שלי אישתי וכולם הפכו להיות בעלי, כי זה לא נכון לדבר בלשון נקבה לגברים שריריים מפותחי גוף. רק שבחיים הם היו אותם אנשים, ואשתי הייתה בעלי ובעלי כבר לא היה אשתי ואני הייתי בעלו של בעלי ולאף אחד לא הייתה יותר אשתי.
אנחנו מתחילים להיות מפוחדים עד מוות בוכים כמו הניאגרה בין הלוויות, והם עדיין קוראים לנו עליזים. הכל בא מניו יורק.
וכריזנטמה היסטרית מתמיד אמרה שהבנות מטומטמות שהן לא נזהרות, ושבכלל צריך להפסיק להזדיין, שלשתות קפה ביחד זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בימים האלה. אבל את כריזנטמה לא סבלתי באמת, כי בדרך הדיבור שלו יכולתי לשמוע כמה הוא בעצם שונא הומואים וכמה הוא שונא את עצמו וזה היה לא נעים, למרות שזה תמיד היה מצחיק.
עדיין הלכתי למועדונים לפזז, אבל כשהבטתי מסביב ראיתי המון פנים חדשות, דור חדש של אפרוחים צמח לי מול העיניים, ומצאתי את עצמי בגיל עשרים ושמונה תוהה לאן נעלמים הברווזים בחורף, לאן נעלמו כל נערי המועדון הוותיקים, מה הם עושים עם עצמם כשהם מזדקנים לפני גיל שלושים.
וכמו בסרט נהיה פתאום שקט מסביב ושמעתי את הווירוס מזמזם מעל כולם, בז.ז.ז. וחיפשתי מסביב והסתבר לי שהכרתי המון אנשים שחלפו ונעלמו ובדקתי את מי אני מכיר וראיתי שבכל שנות הריקוד בתוך הרעש קרקסתי והתקרקסתי עם מליון אנשים ואולי שני בני אדם שהם באמת חברים, ולא שהיה חסר לי סקס בינתיים, היה המון בשר טרי יחסית, היו משלוחים חדשים כל הזמן. הם באו עוד ועוד ועדיין לא הייתה לי עוד אהבה אחת חדשה, גדולה ואמיתית, והרגשתי פרי בשל שתלוי על עץ ומוכן ליפול לידיים של מישהו, שאני מוכן ורוצה שיהיה לי חבר אחד.,
שחר היה האחרון שדגתי במועדון. הוא עמד בגבו אלי ולראשונה שמתי לב כמה עורף וצוואר יכולים להיות סקסיים, בא לי לנשוך את העורף הזה.
אתה תאהב אותי? שאל כשהלכנו מזיעים להתקלח יחד, אחרי הזיון. עוד רומנטי אחד צחקתי לעצמי, ומחר כשאתקשר הוא יהיה עסוק לחמש השנים הבאות, אבל אמרתי, כן, זאת אפשרות, כן.
הוא לא ברח ולא היה עסוק, הוא חזר ונשאר ובמשך כמה חודשים היה אפילו… וחשבתי להישאר אתו עד… להפסיק לחפש, להפסיק לפחד מכל גבר חדש שאני פוגש, להירגע.
ואיך היה כיף לעצבן אותו, ובאיזה קלות הצלחתי, כל כך אהבתי לשמוע אותו שואף רוח ברווח שבין שיניו הקדמיות, הוא רשף כמו נחש ולא הבין למה אני צוחק, אבל היה גם כיף להרגיע אותו ולחרמן אותו מחדש בכל פעם. והוא אפילו לא הבין שאני עושה לו בכוונה, והיה לנו טוב, והוא היה נחמד.
הוא היה נחמד עד… מתי הפסיק להיות נחמד? לא יודע, כשניסה להשתלט על כל רגע מחיי, על כל מבט? כשהתחיל לגלות סימני רכושנות, איך אני יכול להסביר למה מצאתי את עצמי נסחט, נסחט רגשית .
במקום ליהנות התחלתי להרגיש לחוץ ומצאתי שאין עם מי לדבר כי שחר לא מדבר. אז התחלתי להתחמק והרגשתי לחוץ יותר במחויבות שלי, שלא רציתי אותה יותר. וזו הייתה אחת הפעמים שאני הרמתי את הזנב וברחתי. .
ואני? מה יהיה עלי. אין לי כוח יותר. המחלה מתקרבת אלי יותר ויותר מרגיש שעוד מעט תורי, ואני חסר אונים.
בעיתונים מתפרסמות סטטיסטיקות מרגיעות איך שהמחלה כמעט פוסחת על הארץ, אבל אני הכרתי כמעט כל חולה שני והייתי בהמון לוויות כבר, אז או שמשקרים או שאין לי מזל עם החברים שלי.
החלטתי לנסוע לראות קצת חיים אחרים, וידעתי שאסע לאמריקה ולא לאירופה, כי ידעתי שלמרות רובי אני לא מספיק תרבותי, מוזיאונים וארכיטקטורה לא באמת מזיזים לי ואין לי שום יחס אל אירופה הישנה והתרבותית, החיים האמיתיים כפי שהם נראו ממה ששמעתי קורים באמריקה.
בתוך הקרנבל המטורף גיליתי את הזהירות. לא מצאתי מי שקיים יחסים ללא אמצעי מניעה, ומהר מאוד הבנתי שאמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היא גם ארץ האידס הבלתי נמנע.
בווילג' מצאתי תאטרון הומואי, ספרים הומואיים והיה המון חומר שלנו. השלנו קיבל משמעות כי גם אם היית לבד יכולת להתחבר להרגשת השלנו דרך המבחר ההומוסקסואלי שהעיר הזאת הציעה בכל שטח. שם גם גיליתי את אחוות הפעילים והמתנדבים. ושם הבנתי עוד כמה דברים בנוגע לתמימות וחוסר האחריות שלנו בארץ.