קראתי ראיתי סוקר תרבות
שבת אחת, אולי בגלל האהבה, אולי בגלל האכזבה, סיפרתי להורי שאני עם גברים, בישלתי לי בראש את השיחה כמה פעמים, כתבי לי תסריט אחד, אחר כך אחר, אבל כשזה קרה זה קרה אחרת ממה שתכננתי. קודם כל הייתי צריך לדאוג שקובי, אחי הקטן לא יהיה בבית, וכשתפסתי את שניהם יחד התחלתי לדבר כאילו אני הולך להתוודות על פשע.
לא ידעתי מה אני מחפש בדיוק ולמה אני מספר להם חשבתי שאקבל מהם תמיכה, קבלה, ניחומים אולי. שירגיעו בי את הפחד, שיגידו שזה בסדר מה שאני. אבל בסופו של דבר דיברתי כמו שהיו מצפים לשמוע בשורה כזאת, וידוי שפל ראש ובזוי, רציתי להפסיק לדבר כשכבר אי אפשר היה, כשראיתי את המבט המתפלץ שלהם.
היה זעזוע נוראי, ודמעות, ופתאום כל הפתיחות וההבנה לא היו. כמה קשה היה לגשר על הליברליות והפתיחות לגבי אחרים וכמה קשה כשהמכה פוקדת את ביתך.
הפכנו לאויבים, ללוחמים. ומה שהייתה אמורה להיות שיחה פתוחה הפכה למלחמה שנמשכה חודשים. הם הצליחו להעלות בבית את כל הדעות הקדומות על הומוסקסואלים, הייתי צריך להילחם לא להאמין להם שאני רע בגלל שאני הומו, והייתי צריך לחיות את הכאב שלי ולהבין את ה "הטרגדיה שלהם", כמו שהם קראו לה, והיא לא הייתה זהה לשלי.
הייתי צריך לבדוק במהירות אם אני בוגד בהם כשאני נלחם לחיות את חיי מתוך ההבנה שלי לעצמי, להיות אני האמיתי ולא הבן שהם רצו, ולא יכולתי להיות בכלל, ושפתאום הסתבר שבגלל הסוד הזה שאני מסתיר מהם הרבה זמן הם בעצם כבר לא מכירים אותי.
ואם אני אחלה, האם זה יהיה עונש על ההומוסקסואליות או עונש שלא נזהרתי מספיק, והאמת שעדיין לא נזהרתי מספיק וחגי אומר לי שאסור לברוח משאלות והתמודדויות והורי שלא רצו לדעת באמת, וידעתי שאני לא בנוי יותר להסתיר. שהשתניתי. אולי התבגרתי. לא נשארתי יותר הבן הקטן והתמים של המשפחה שלי.
הפכתי להיות עופר עצמאי בחייו. הבנתי שאם אאמין להם ואקבל את המסר שמנסים להעביר לי שהומוסקסואל הוא רע, זאת אומרת שאני רע ואם אני רע, רוב האנשים שאני מכיר רעים, ואם הם רעים לא אוכל לאהוב אף אחד אף פעם, כי מי כבר רוצה לאהוב מישהו רע, וזה אומר שלעולם לא אוהב שוב, וזה אומר שכל חיי אחיה בגנים, בזיונים, בתחליפים לרגע, וידעתי שזה לא נכון. לא טוב.
ידעתי שאני בנוי לחיים אחרים, כי יש טובים ויש רעים וזה לא קשור להומוסקסואליות. והבנתי שצריך לגייס הרבה כוח. להילחם על דרכי ועל האושר הקטן שלי, וידעתי שאני לא נכנע, לא מוותר על חיי ולא מוותר עליהם. הם ההורים שלי, הם חלק ממני כמו שאני חלק מהם.
עדיין רקדתי במועדון עד שעור התוף שלי נקרע. ולהזדיין המשכתי בכל הזדמנות, אבל לאהוב לא יכולתי באותם ימים. לא יכולתי להתקשר באמצע המלחמה הזו. על אידס חשבתי רק אחרי זיונים, בימים ההם. היו מלחמות אחרות קרובות יותר חשובות יותר.
התחילה להתגבש אצלי ההחלטה להיות אח בבית חולים. להתחיל ללמוד, כדי שאוכל לטפל גם בחולי אידס. היו הרי סיפורים איומים על היחס של צוותים רפואיים על פחד ובורות ויחס נורא לחולים. וחשבתי שזה חשוב, ולמדתי ביום ועבדתי בלילה והתחלתי להסתובב בבית חולים.
אבל זו הייתה תקופת המועדונים המסיבות והברים. ואנחנו רקדנו, איבדנו את עצמנו לדעת בריקוד. המועדונים והריקודים היו גם מקום מסתור. מקום להתחבא בו מכל הכאבים הפרטיים שלך, מהבדידות, מהגעגועים. אתה לא יכול להרגיש שום דבר בין כל האנשים המפזזים לך מול העיניים. כשהבסים של הרמקולים מטלטלים לך את המוח מצד לצד. ובמועדונים לא יכולת, לא לחשוב באמת, ולא לדבר, הכל היה נראה כמו כיף אחד גדול.
ולמדתי שמוכרחים להסתיר כאב, מלחמות בהורים, בעולם, בבדידות, והורים שדוחים אותך גורמים לבדידות נוראה, ובדידות זה לא רק להיות לבד, ידעתי שאני רוצה להתאהב שוב, לאהוב ולהיות נאהב ולא ללילה. רק שבינתיים היו לי המלחמות שלי, המועדון והגן היו מקום להשכיח, להתפרק. ובמועדונים, הריקודים, האור והחושך הרעש, הקפיצות עמעום כל החושים, האחרים, ראיתי את המבטים הרעבים של האחרים ולמדתי מהר שכל מי שנתפס עם מבט כזה יצא לבד מהמועדון בסוף הערב. שאסור לחשוף שום עצב פגיע.
ואז התפוצץ סיפור מג'יק, הו, מג'יק הענק המחייך תמיד. וכמו לפי הזמנה מהשמיים פגשתי את עמוס. נכון שעברו איזה שנתיים מאז שראיתי את הסרט, אבל לא שכחתי אותו ולא שכחתי שאני רוצה לפגוש אותו. שמעתי עליו כל מני שמועות ורכילויות אבל אף אחד מידידי לא הכיר אותו.