יום הסליחה – גייל ג'ונס

כבר אחרי השורות הראשונות מתגלה שמעל המסופר מרחף דוק של עצב מלנכולי, והכתיבה עצמה נרגשת. חשבתי שזה סוג של כתיבה נשית. ככל שנכנסים יותר לתוך הספר העצב הופך למועקה. 
הסיפור מתרחש באוסטרליה של שנות השלושים. אנחנו מכירים את אירופה של אותן שנים, את אמריקה. מה אנחנו יודעים על אוסטרליה של אותם ימים. ארץ בשפל כלכלי, חרדה מקומוניסטים. אריסטוקרטיה לבנה מתנוונת ואבוריג'ינים חסרי כל.
 פרדיטה, הקול המספר היא בתם של שני אנשים קשים. ילדה שהייתה טעות. הפרעה מביכה. ילדה שלא זכתה לתשומת לב או רגשי חיבה. 
רק הנשים האבוריג'יניות גרמו לה לחוות מגע של עור בעור, דופק חרישי, מגע של שד. 
ניקולס אביה היה פצוע ממלחמת העולם הראשונה. איש אכול אכזבה. סטלה, אמה עבדה כבת לוויה לגברות, כמו שזה נקרא בזמנו. 
לאביו של ניקולס היו בלונדון חנויות בגדים. הבובות והבגדים התלויים עליהם העלו בניקולס זיכרונות של גופות חיילים פצועים. הוא לא יכול היה לראות שרוולים תלויים על קולבים. 
סטלה וניקולס נפגשו במקרה בבית תה. כיעורה הבטיח לו שתיענה לו. הם הצטמקו והתאימו את עצמם זה לפגיעותו של זה. 
ניקולס למד אנתרופולוגיה. הוא האמין באימפריה הבריטית וזכותה לשלוט בכל האנשים הפשוטים נטולי הבינה והילדותיים. הוא התכוון לחקור אותם. 
סטלה פיתחה אובססיה לכתבי שייקספיר. למדה בעל פה מחזות וסונטות. היא נכבשה על ידי היקום הדמיוני בו אנשים דיברו בשורות מחורזות. עלילות מלאות אהבה מופלאה בגידה ורצח. תשוקות נמלצות. ניקולס היה פתח מילוט מחייה המשמימים עם נשים זקנות. 
הם התחתנו, ולכל אורך הטקס לא נגע החתן בכלתו ולו פעם אחת. הוא גם לא סיפר לה שהם יעזבו את אנגליה ויעברו לאוסטרליה. 
ניקולס האמין שאוסטרליה היא יבשת מלאת מסתורין ויש מה לחקור בה, הוא גם ידע שכך יגרום לתלות מוחלטת של אשתו החדשה. הנישואין תסכלו אותו ולא דמו כלל למה שתיאר לעצמו. 
האפוטרופוס הממונה על האבוריג'ינים שלח אותו לעזור להלחם באדומים ובכמרים שלא יכניסו לראשם רעיונות שליליים. 
בסירה שהובילה אותם לערבה רחוקה מכל מקום התפללה סטלה שהסירה תטבע שימותו. היא החלה לפתח היסטריה ושיגעון. הוא קיווה לפענח את מסתרי האדם הפרימיטיבי.
 באוסטרליה ניקולאס חש שוב כגיבור. חוקר נועז שיכתוב עבודות מחקר חשובות. אדם לבן קולוניאליסט מול שבטים של פראים, כמו שדמיין אותם. 
סטלה הרגישה שחייה נגמרו. והתמלאה זעם שלא הצליחה להרגיע יותר בשום מצב. היא הסתכלה מחלון הטנדר שהביא אותה למקום ולא הבינה מה היא רואה. ישוב קטן לחוף ים. יפנים, מלזים,סינים ואבורג'ינים מלאו את הרחוב. בקתות עשויות לוחות ברזל, כל כך הרבה אנשים צבעוניים וכל כך מעט לבנים. 
בלילה הראשון ניקולאס הכה אותה והיא בכתה כשמילאה את חובתה כרעיה. כשיצאה בבוקר מהדלת ראתה עולם טחוב ומהביל באדי גשם. ציפורים צרודות צרחו ואישה שחורה שהכינה לה תה. 
כשניקולאס רואה מרחוק קבוצת אבורג'ינים אוכלים בידיהם מקערה אחת ומעבירים נאד מים מפה לפה הוא התמלא בחילה. על קרבה פיזית כזאת קרא בספרים במציאות יחסי קרבה פיזיים גרמו לו דחייה. כשסטלה מגלה שהיא בהריון המצב מחמיר. איזה סוג של בושה ילדותית תוקף אותם. כשהריונה מתחיל להראות דוחה אותו הבטן שלה. הוא מגלה שאין בעיה לאנוס את העוזרות האבורג'יניות בנות החמש עשרה. איש לא יגיד מלה. וכשהילדה נכנסת להריון מגרשים אותה ומביאים חדשה.
 בחורף הדפה סטלה מגופה תינוקת בעזרת שכנתה. ניקולאס שרצה בן לא רק שלא התעניין בבת, הוא נגעל ממראה חדר הלידה. השליה הדם והנוזלים האחרים, מלאו אותו בחילה. הוא שנא את הריחות. הקרע נבעה לתמיד. 
סטלה הייתה מדוכדכת לא גילתה עניין בתינוקת ולא תקשרה עם הסובבים אותה. היא לא רצתה להניק את הצרור המייבב והרגישה מיותרת נעדרת חלולה ומרוקנת.. 
אחרי שבועיים נתנה לתינוקת את השם פרדיטה. איש באוסטרליה לא הכיר את "אגדת חורף "מחזהו של שקספיר. סטלה לא זכרה את הסוף הטוב של המחזה שבו אימא חזרה לאהוב את בתה וכל האיבות המשפחתיות נרגעות. לפרדיטה סיפרה רק את החלקים הקשים בלי הסוף. 
הבית התמלא בנשים שחורות. מיניקה מבשלת עוזרת. כולן טיפלו בסטלה הדיכאונית בתינוקת וגרשו את ניקולאס ששנא אותן מהבית.. פרדיטה גדלה כילדת פרא. מלבד מעט שיקספיר ששמעה מפי אמה איש לא לימד אותה כלום. אביה שהבין כבר שלא יהיה חוקר גדול עם תואר פרופסור הלך ונשבר בתוכו. 
ב1940 כשהייתה בת אחת עשרה אושפזה אימא בבית חולי נפש. אביה נראה כאילו הקל לו. וכדי לא להשאיר אותה לבד, אביה מביא את מרי, יתומה מהמנזר שתהייה אתה, תעזור ותלמד אותה. סוף סוף לפרדיטה נוספת נפש אתה תוכל לדבר ולהתחלק. 
באירופה משתוללת מלחמה. הדיה מגיעים לערבה באוסטרליה באיחור. ניקולאס עוקב ובעיקר אחרי לילות הבליץ באנגליה. 
פרדיטה ומרי מתקשרות בקשרי אחיות. מרי היא חצי אבוריג'ינית. אביה היה לבן. לכן נשלחה למנזר ללמוד להיות לבנה. כעת היא בת לוויה ועוזרת בביתה החדש. מרי מלמדת את פרדיטה ובילי, בנם המפגר מעט של השכנים, את סודות צעדי החיות על החול. הערבה מתחילה לקבל חיים ונפח. 
מרי ופרדיטה מתקשרות יותר ויותר. פרדיטה האזינה לזוועות חייהם של הקדושים. העינויים. כל מה שבני אדם מסוגלים לעולל אחד לשני. מרי מספרת לה מה שלמדה במנזר.
 לילה אחד מתעוררת פרדיטה מרעש לא מוכר היא יוצאת ורואה את אביה שוכב על מרי ומכאיב לה. מרי בכתה בשקט ופרדיטה לא הבינה מה היא רואה. 
מרי הסבירה לפרדיטה מהי היררכיה בשבט האבוריג'ני השכן אליו התקבלה כחברה, ומכיוון שהגדירה את פרדיטה כאחותה, גם פרדיטה הפכה להיות חלק מהשבט שחי בערוץ הנחל הקרוב. ויום אחד תתחתני עם גבר שחור ויהיה לך תינוק שחור. אומרת לה מרי. ופרדיטה מאושרת שסוף סוף היא משתייכת לגוף גדול. משפחה. תמיד יהיה מישהו שמכיר אותה. השכנים הלבנים אינם משתייכים לשבט.
 אחרי חצי שנה חזרה סטלה מבית החולים. קפואה ודמומה כמו אחרי טיפול חשמלי. האווירה בבית לא השתנתה, מרי המשיכה להיות אחותה, ולעתים הכינה תה גם לאמה.. 
באחד הימים מרי לא יכולה לעמוד יותר באונס והורגת את ניקולס. המשטרה מפרידה בין שתי הידידות אחיות. פרדיטה שהייתה מגמגמת כילדה חזרה לגמגם אחרי רצח אביה. 
כשיפן הפציצה את פרל הרבור גם באוסטרליה, כמו באמריקה, נשלחו כל משפחות הדייגים היפניים למחנות. אוסטרליה פחדה מכיבוש זר. כשסינגפור נפלה לידי היפנים החלו לפנות גם את משפחות הלבנים לתוך הארץ ולהיערך למלחמה והגנה על מה שניתן. 
פרדיטה שמחה לעבור העירה. אלא שהעיר פרט אליה הגיעה הייתה עיר משעממת ולא דומה כלל לדמיונה על עיר גדולה ויפה. כך מאבדת פרדיטה את מחוז ילדותה. את עולמה מילא עכשיו הפחד מפני היפונצ'יקים. 
כשסטלה מתמוטטת שוב ומאושפזת פרדיטה נמסרת למשפחה אומנת. משפחה חביבה, למזלה. 
מכאן הספר ממשיך לעקוב אחרי התבגרותה בתוך הריק המשפחתי והחברתי. 
מספר שמגיע אלינו מאוסטרליה יש איזו ציפייה לתיאור הסבל האבוריג'יני. בעולם ביקשו סליחה על עוולות. בדרום אפריקה הלבנים מהשחורים, ואפילו אצלנו אהוד ברק ביקש את סליחת המזרחיים. באוסטרליה לא. 
אבל הספר איננו על הדברים הללו. האבוריג'ינים נמצאים ברקע. הסיפור הוא על משפחה לבנה. 
ספר לא קל. על רקע מלחמה נוראה המתרחשת בצדו השני של העולם ילדה מתבגרת בייאוש ובדידות טראגיים משלה. אם מטורפת שתרגום המציאות והשפה שלה היא שייקספירית. שקספיר שבדרכו העלומה הוא אחד מגיבורי הספר. אב אטום שנעלם מחייה באלימות. חברה שלא מהגזע הנכון.
ילדה שחיה בין רוחות הרפאים של שיקספיר לאלו של מרי ותרבותה האבוריג'נית. מגמגמת שהמלים מתערבלות בתוכה. 
אם יהיו רגעים שלקורא יידמה שהכול כבר ברור, כי הרי לאן כבר יכול הספר הזה להתגלגל הרי שאז מגיע השליש האחרון אוחז את הקורא בגרונו ומטלטל אותו טלטלה עזה. וכל זה כתוב וארוג בצורה יוצאת דופן. בכאב מתמיד ועצב. להגיד שהספר נוגע ללב יהיה להמעיט בערכו, בכתיבתה של גייל ג'ונס.