בננות - בלוגים / / אור זלעפות. חלק א.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אור זלעפות. חלק א.

אני אנסה לפסם כאן סיפור, הוא קצר אבל לא עד כדי כך. חילקתי אותו לקטעים ארוכים, אבל לא נורא. מקווה שתהייה סבלנות ורצןם לקרוא ********************************************************** 

                                אור זלעפות . א.
זלמן וזלמה ( פירקובסקי) יהלום שמחים להזמין את כבודו לבר המצווה של בנם יקירם אורי יהלום. הם שינו את שמם כשנולד להם בן. הם לא חשבו להיהפך ליהלום אך אורי נולד להיות היהלום שבכתר. אבי השושלת החדשה. שושלת היהלומים. בארץ המתחדשת הזאת.
 ההזמנה המצהיבה נשרה מידיה. לה לא היה העתק. היא השמידה את זיכרונותיה הכתובים. על שפתיה היה חיוך מעולף, רופס.
 אורי היה אמור להיות שחור תלתלים ונבון. זה השיר שזלמה הייתה שרה. בן לו היה לי, ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. אורי אקרא לו, אורי שלי. זה היה בשיר אבל אורי היה אדום ושערו חלק. כשהיה קטן מאוד חשב בגלל השיר שהוא לא האורי הנכון. שהחליפו אותו בבית היולדות. שזלמה מתגעגעת לאורי האמיתי.
 לסטפה לא היו זיכרונות ומזכרות. וכאן, כשחזרה, מצאה בבית דודה הזקן שיירי ניירות משפחתיים ותיבה שזלמה הפקידה בידיו ערב הנסיעה לגרמניה. 
זלמה הייתה צהובה וחיוורת. כך זכרה אותה. סטפה הביטה בראי הקטן שעל השולחן. הראי שהיה של זלמה לפני שנים ארוכות כל כך. ראי קטן, עגול. סטפה זכרה אותה יושבת מול הראי הזה פעמים רבות. צובעת את שערה הדהוי. אלוהים, הייתה אומרת, לא מספיק שעשית אותי אדומה כל כך, ג'ינג'ית, אז גם כל כך מכוערת. למה. דוד הרי היה יפה עיניים. מלכנו אדום השיער, ג'ינג'י אמור היה להיות הצבע המלכותי שלנו.
 היא דפדפה בניירות הפזורים על השולחן. זלמה פירקובסקי מתה. אורי יהלום נעלם, אך יחזור בקרוב. תמונה מצהיבה, לא יותר. בקושי זיכרון. 
היא הייתה סנטימנטלית להחריד זלמה אמי. נוסטלגית ללא תקנה, אמיתית ממש. היא שמרה על כל פיסת ניר. על מכתבים, על פתקאות שהשאיר אבא זלמן. כל כך הרבה פסולת ניר. אבל לגרמניה לא לקחה אתה זיכרונות. היא האמינה שתחזור. 
פעם הם אהבו. הם באמת האמינו, לתקופת מה, באיחוד גוף ונפש, השניים הללו. לפחות פעם. קצת אחרי ההתחלה עד לאמצע חייהם. אחר כך נעשו כמו כולם. 
לא אכפת לי שאת אדומה, לא אכפת לי שאת חושבת את עצמך למכוערת יותר ממה שאת באמת. אולי זו דרך להעניש את עצמי. הוא צחק, היא זכרה כשאמר זאת. 
זלמה אהבה את שירי רחל המשוררת ופיתחה רגשות אימהיים מוקדמים. אבל היא גם העריכה את אלישבע, שגם היא הייתה משוררת לטעמה. 
כשפגשה את זלמן ידעה שהוא האיש שזימן לה הגורל. היא לא אהבה גורלות והיו ימים שניסתה להתמרד בגורל הזה. הוא נראה ילדותי ומוכה ועצוב עיניים. היא תהייה לו אם ואישה טובה. 
הוא אכזב אותה מהר. הוא לא נצרך לאם הוא נזקק למאהבת טובה. שום דבר בדמותו המוקדמת לא רמז לה על כך. נפשה היפה באה במקום השני. היא נחשבה פחות, במידה מסוימת. האפרוח המוכה היה גבר בעל תשוקות שלא נראו על פניו. היא את התשוקות שלה הסתירה. 
אבא זלמן מת ערב אחד בלי שום הודעה מוקדמת. אז כבר גרו בגרמניה לשם נסעו לחפש את מזלם שאבד. בתחילה התכוונו להישאר שם רק עד שיוסדרו עניני השילומים והפיצוי על הרכוש האבוד אבל כשקיבלו את הכסף החליטו כבר להשתקע שם. והרי גם אחותה של זלמה, זלדה, הגיעה לברלין עוד קודם לכן ומצאה את הבית הישן שלהם.
 באותו ערב התיישב כמדי יום בכורסתו, פתח את העיתון, שלא עמד לקרוא בו מעולם, על ברכיו, הסתכל בתמונות כדרכו, מנסה לנחש מהן מה קורה בעולם. רק בשעת לילה מאוחרת משלא התעורר כדרכו כדי לעבור להמשך השינה במיטה ניגשה לטלטל אותו וגילתה שמת. למחרת כבר היה מת וקבור. 
זה לא הדבר הרע ביותר שהיה יכול לעשות, אמרה זלמה, אני לא כועסת עליו שהחליט למות. מה כבר היה לו בחייו. אבל אני כועסת עליו שלא אמר לי שהחליט.
 לפני שהחליט היה ישן יום יום משעת שובו מהמשרד בו עבד ועד לשעת השינה הרשמית, לאחר חדשות השעה אחת עשרה ברדיו. מעניין לשאול פעם במשרד שלו אם יש מישהו שהיה מזהה את קולו. אמרה פעם. אני כבר לא זוכרת. לא דיברנו המון זמן. מה כבר היה יכול להגיד לי. ידעתי מה יש לו להגיד. יכולתי להגיד במקומו, ויותר טוב ממנו אפילו.
 כמה חודשים אחרי מותו החליטה לחזור לארץ. ארזה את עצמה, השאירה אותי אצל זלדה אחותה ונסעה. 
הילד צריך להתחנך בתרבות הגרמנית אמרה. לא חשוב מה קרה באמצע. תרבות זו תרבות. את גתה שילר והיינה הנאצים לא הצליחו למחוק. 
לזלמה היו זיכרונות ברלין של ילדותה. בית הספר שלמדה בו. תעודת הבגרות המעולה שלה בספרות ושירה. היה לה רומן גימנזיסטי עם נער פואטי רך לב. רומן שנגדע מסיבה שמעולם לא סיפרה. 
כשהיא נוסעת לפלשתינה, זה לא כדי לעזוב את גרמניה, אלא מפני שהחברה בה גדלה פיתחה סקרנות לנושא. למעשה היא בורחת מביתה. על מה היו הסכסוכים או מדוע לא הסתדרה עם הוריה לא דברה יותר מעולם. היא כמעט מחקה אותם מזיכרונה, אך לאורך זמן מלווה אותה הזהרתו של אביה, היזהרי מגברים. וזלדה אחותה תמיד הייתה אומרת לה בחיבה , אבל זלמה, תמיד היית קצת משוגעת. דוגמה לשיגעון לא ניתן אף פעם. 
איך הייתה זלמה. היא התחברה לקבוצה רוויזיוניסטית כי רק דרכם הייתה יכולה לקבל סרטיפיקט, רשיון עליה. חיתנו אותה עם בחור שלא הכירה כדי שרישיון העלייה יהיה כפול ויעלה אתה גם גבר. כשעלו לארץ נעלמו אחד לשני, היא לא זכרה מעולם אם התגרשה ממנו בכלל. 
המפגש עם הארץ היה רב משמעי. כשכבר חייתה כאן לא התעניינה יותר בציונות המתפתחת.
 בני משפחה רחוקים מזמינים אותה להתארח אצלם בחברון לזמן מה. חברון. עוד טראומה שלא תשכח ולא תחזור לדבר עליה. ניצלה מהפרעות חזרה לתל אביב הקטנה. 
היא מקבלת עבודה במפעל לגלגול סיגריות, אך שלא כמו כרמן, אף אחד לא מתאהב בה נואשות בהתחלה. אחר כך קיבלה עבודה בחנות נעליים. היא מרגישה מושפלת מהצורך לשבת לרגלי הלקוחות. היא ראתה את עצמה נעלה על נשות הבורגנות הפולניות והפועלים הלא נקיים. היא בורחת. 
חילקה חדר עם שתי נשים אחרות והרגישה עצמאית בצורה שבגרמניה לא היה מתאפשר לה. מבלי דעת אישיותה הולכת ומשתנה מאז חברון ובהתאם לתנאים שמסביב. 
במסיבה שנערכה לקראת המכבייה הראשונה היא פוגשת את זלמן. והוא מזמין אותה לתאטרון לראות את שמשון ודלילה. היא מתרשמת מתרבותו.
 לגרמניה לא תחזור שנים רבות. אך את הבית הגדול בלב ברלין תזכור וגם תזכיר לעתים קרובות. 
 יש חורים רבים בסיפור שלה. דברים משתנים מעט כשאחותה מגיעה ארצה והן עוברות לגור יחד. 
אהבה היא אות ברית קודש, הוא כותב כמוטו ליומנו. בתחילת סיפור אהבתו את זלמה. 
היא שהייתה מופרעת. מלה שלא הייתה מוכרת אז. זלמה שעברה את פרעות חברון שמהם ניצלה בנס. הכתובת מופיעה בכתב ידו הקליגראפי, היפה, חסר האופי, מתחת לתמונה חומה. שניהם יפים, קצת עצובים. לא מחייכים מול המצלמה. לו בלורית מקורזלת, אזני פיל ענקיות. לה שיער גולש והכול חום. הצבע. המבע בעיניהם, רק חולצות שניהם לבנות. 
הוא כותב לה שיר, אך מתבייש לתת לה אותו. הוא מעתיק אמרות ומשפטים שמוצאים חן בעיניו מאיזה קובץ מכתמים של אז." קדושה לי היית. על נס מקדש לבי, מקום לך איווית, ולנשיכת שטן, מרפא לי היית" " התענוג נוצר בשביל הגוף היפה והכאב בשביל הנשמה היפה" רק אשר אבד לי, קנייני לעד" והיא כותבת לו בסוף היומן בעיפרון דהה , תצעד לקראת החיים במרץ. אל ייאוש. 
כשהוא מגלה כבר בתחילת " היציאה יחד" שבגדה בו בתקופת המכבייה עם ספורטאי גרמני, הוא מחליט להפסיק להתראות אתה. כי לא יודעת היא מה רוצה היא ומה מחשבותיה. 
לכל אורך הזמן של סיפור האהבה הזה היא מקרבת ומרחיקה אותו. בוגדת בו ומתאהבת באחרים וחוזרת אליו. היא מעליבה אותו והוא חוזר לביתו לבכות. הבכי תופס אצלו מקום רב בזיכרונות. הייאוש. אחר כך חסר דיווח. 
איך קרה שהתאהבו באמת והתחתנו. ולזמן מה אפילו היו מאושרים. אני אראה את המוטו ליומנו, ואת היומן כולו, שנים מאוחר יותר. אמי היא שתראה לי את היומן אחרי מותו. הזיכרון היחיד שהביאה אתה מתל אביב לברלין.
 אמי שקראה בו בסתר שוב ושוב ושמרה עליו. היומן היה אות לאהבתם, גם אם שניהם כבר שכחו אותה במרוצת השנים. היומן היה הוכחה ליכולתו לאהוב. לעובדה שהייתה נאהבת בעצמה כזאת. היא לא הגיבה מעולם לדמותה שלה כמו שהצטיירה מהכתוב. היו לה הסברים פנימיים משלה להתנהגותה. 
הוא היה מדקלם לי את פאן טדיאוש בפולנית את פושקין ברוסית ושילר בגרמנית. 
אתה יודע, אחד הזיכרונות המוקדמים שלו היה זה שבשעת אחרי צהרים יצאו אנשים לרחובות בעיירה בה גר וצעקו בייליס חופשי. בייליס איז פריי. הוא לא ידע מי זה בייליס, אבל אף פעם קודם או אחר כך לא יצאו אנשים לרחובות וצעקו ואני בכלל לא ידעתי מי זה בייליס כשספר לי. בגרמניה לא הכירו א הסיפור, לא בחוגים שלנו. והייתי צריכה לשמוע סיפורים על עלילות דם שהפחידו אותי.
 אבל אז עלו ארצה, הוא ומשפחתו, וכאן אכל חול. מהתרבות התרחק וכשהגיע לארץ עדיין היו לחשושים על פרשת נילי מי הסגיר מי גנב זהב ממי ובעיקר הרומנטיקה הסמויה והסבוכה מי אהב שם את מי האם גנבה אחות אחת את חתנה של האחות האחרת. חומר ממנו נוצרים מיתוסים. הוא היה מרותק לסיפורי גבורה והרפתקאות אמיתיות. 
אם תהיה לי בת, כתב, אקרא לה נילי. נולד לו בן. בן שהחליף שמות דמויות וזהויות. בן שהפך מאוחר מדי לבת. אך לא הפך להיות נילי. .בתמונות אחרות היא נראית אישה יפה עם הבעת רוך וחום, אבל גם מרוחקת. אולי בגלל איפור העיניים של הימים ההם ואולי בגלל צבעה החום של התמונה. 
את המוזרויות שלה, שאינו מספר עליהם אך מזכיר אותם במלה, הוא מתרץ בניסיון שעברה בפרעות חברון והוא סלחני די הרבה זמן. היא הייתה שם בחברון והפחד שינה אותה, היה אומר כמתרץ. אבל למעשה לא הכיר אותה לפני וצריך לסמוך על מילתה שלה. 
בפגישה הראשונה שלהם היא מספרת לו על חברון. הוא מתרשם וזה הופך להיות הסבר למשוגותיה. גם כשהוא שבור נפש ממנה. הוא סלחני. 
הם נפרדים לכמה חודשים והוא נכנס לדיכאון. אלא שבנוסח הימים ההם לא ידע את המלה. הוא היה עצוב, הייתה לו מרה שחורה, היו לו כל מני תחושות שלא היו לו מלים עבורן. 
אבל הם חוזרים אחד אל השני ומכתם ישן של אותם ימים מסיים את חלקו ביומן. "המזכיר את השושנה- נזכר בריחה". 
והיא חזרה אליו, השושנה אדומת הפריחה, עם כל צבעיה וריחותיה. כשהתחתנו היא הרגישה שזו ההזדמנות האחרונה שלה. הוא אחרי דיכאון ואולי עדיין בתוכו, היא, היא אמי חידה. אישה לא מוגדרת בימים ההם.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן