הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
יש ששואלים מה עושות האיילות בלילות. אני שאלתי: מה הייתי עושה אילו הייתה חסרה לי אצבע?
זו מחשבה שהטרידה אותי לאחרונה. ויש שעות, או אפילו ימים, שממש חוויתי את
העדר האצבע והתפלאתי שאני עדיין בחיים. מקלידה בפחות אצבע והכתיבה נפגמת; אבל
מורחת לק – וזה חסכוני; כשצריך להוציא משהו מהעין, ממש לא נוח. כל זה בדמיוני.
מנין הרעיון האווילי הזה?
בשבועות האחרונים אני עסוקה בכתיבת ספר ילדים. אחת הדמויות בספר היא שמעון בר
כוכבא, בלש ממשטרת ישראל, גבוה, קשוח, למוד קרבות, ושלא עלינו – חסרה
לו אצבע.
גיבור הספר, ילד בן זמננו,שמתחקה אחרי האיש בסתר ומבקש להכיר היטב את
שורשיו, לומד פרק בהיסטוריה וקורא על תקופת ימי שלטונה של רומי בארץ
ישראל והמרד הגדול.
בר כוכבא אסף סביבו ארבע מאות אלף גיבורי מלחמה, שמתוכם 200 אלף המגוייסים הראשונים היו קטועי אצבע.
נשאלת השאלה: מדוע שמפקד ייקח לו אנשים פגומים? ובכן, מתברר שהוא קיבל אותם יפים, צעירים ושלמים, אלא מאי? מי שרצה להתקבל לצבאו היה צריך להפגין אומץ לב בלתי רגיל במבחן קבלה ולקטוע את אצבעו בשיניו. תארו לכם את המפקד הגדול, יושב באיזה עמק ועושה אודישנים לחבר'ה. מרכזים לו 20-30 מתנדבים לאיזה אחר צהרים. הם באים בריצה, אולי בליווי שאגה להגברת האומץ, פותחים את הפה, חושפים את השיניים וקורעים/ תולשים את האצבע בבת אחת. יצאה או לא יצאה? נשאלת השאלה כאשר הם יורקים את חבילת הדם מהפה לעיני המפקד העליון. אם נעקרה – התקבלת; אם נשארה תלויה על בלימה – בפעם הבאה תשתדל יותר; אם נעשה בה רק חתך קטן, נשיכה, לך הביתה! בדרך נופלות לך גם כמה שיניים ויש לך תחושת קבס, אבל הכל מותר למען המולדת. אחרי האודישנים, העוזרים של בר כוכבא סופרים את האצבעות שעל הארץ, רושמים את מניין החיילים שנוספו לשורות הצבא וקוברים את האצבעות המפוזרות בעמק בקבר אחים. החיילים, לעומתם, עוצרים את הדם בתחבושות ומתחילים להתחלק בחוויות:"הכי מהיר זה להוריד את הזרת, היא גם פחות שימושית! האצבע ליד האגודל נקטעת צ'ק צ'ק, בלי כאב, כדאי ללכת עליה! אם תשאלו אותי, הכי נוח בלי האצבע האמצעית…" על האצבע החסרה רצו בדיחות גסות, החבר'ה נקרעו מצחוקים, כל אחד הרגיש המיוחד של סיירת מטכ"ל…
חכמי הדור נזפו בבר כוכבא על שהוא הופך את עם ישראל לבעלי מומים. הבחורות עיקמו את האף. מי רצתה שיד מסורסת של גבר תלטף את לחיה? ואם חסרה לו אצבע, מי יודע מה עוד חסר… כשגייס בר כוכבא את 200 אלף החיילים הבאים, הוא כבר לא עמד בבקורת שהושמעה נגדו ולא בלחץ הציבורי וויתר לחיילים על קטיעת האצבע. אבל בלי מבחן קבלה אי אפשר – הוא דרש מהבחורים לעקור עץ ארז תוך כדי רכיבה על סוס. ולמה דווקא עץ ארז? ששורשיו עמוקים ואחוזים היטב בקרקע. בתוך פרק זמן נעקרו בארץ ישראל 200 אלף עצי ארז. דמיינו לכם, בחור רוכב על סוס ומתחת לבית השחי – אם היד לא נתלשה בינתיים – מחבק גזע עץ מתנדנד. בעזרת חייליו המופלאים הצליח בר כוכבא במלחמותיו. רבי עקיבא כל כך התרשם ממנו עד שהאמין שהוא המשיח שבא להושיע את עם ישראל בתקופה הקשה…
סופו של המרד היה מר. 985 כפרים נהרסו, 580 אלף איש נהרגו, ביניהם בר כוכבא הגיבור, רבבות מתו במגיפות, ארץ יהודה התרוקנה מתושביה.
על כל זה חשבתי כשכתבתי את ספרי והרגשתי אצבע חסרה. הסתכלתי סביב וראיתי שמשיח לא בא, משיח גם לא מצלצל.
וצריך להמשיך לכתוב…