פחות ממושלמת כותבת מלים

  יום הולדת שמח, חתול     ביום הולדת השישי של החתול שלה התכנסו כולם לשיר לו יום הולדת שמח בשלוש שפות: עברית, אנגלית ו bon anniversair pour le chat בצרפתית עילגת. כל זה למען חתול שבילה את מרבית הערב מסתתר בארון ומשיר פרווה מרוב חרדה ואת מעט הזמן שהואיל להקדיש לאורחים בילה ברשיפת מבטים ויללות מזרות אימה. האורחים הניחו ...

            אני מראיינת את היטלר, ראיון בלעדי. חבר של חבר סידר לי את הסקופ המדהים הזה שיקפיץ את הקריירה המדשדשת שלי למרומים. הוא אדם ישיש, מדיף צחנת זקנה, או שזה ריחו של החדר הסגור או שאולי אני מדמיינת, לבוש מקטורן אפור וסוודר, רגליו בנעלי בית חומות, מחופר עמוק בכורסא משובצת. דווקא הכורסא חביבה עלי , מהסוג העמוק ...

לאט לאט ההכרה חודרת לתודעה, והבושה בעקבותיה. וחוסר האונים מזדנב מלווה ברגשות אשם. איך אני לא מתביישת, מה לא עשו בשבילי. ההורים, החברים. אנשים עם הרבה פחות ממך הצליחו ורק את. תתביישי, ואני מתביישת. כל כך מתביישת שאני חוזרת לישון , על הספה, מכורבלת בשמיכה מצחינה ללא ציפה. מוקפת בעיתונים, כלים מלוכלכים ושאריות מזון. בלי יכולת לקום, לנקות, לעבוד, להתקשר. כלום.  ...

  לא רוצה לסלוח ולשכוח, לא , גם אל תגידו לי להתגבר ולהשאיר את העבר מאחור, אני רוצה נקמה. בלילות אני חולמת נקמה, נרדמת וחולמת, נקמה. מתעוררת עם קרניים ראשונות של בוקר, נקמה. לא הפרידה כואבת,לא הבגידה הברורה והידועה, רק עלבון ההתעלמות, כאילו אני אויר. כאילו לא הייתי. כאילו לא עברו כל כך הרבה בוקרי-יום-שבת במיטה שלך עד שמישהו מתחיל מאיתנו ...

מתי כבר מותר לוותר? מתי כבר מותר להודות שאת כישלון? שלא הצלחת להגיע לאן שחשבת או רצית ולמען האמת לא הצלחת להגיע לשום מקום. שאת תקועה, מרוששת, משתרכת מאחורי החיים? ומתי כבר ייפסק הנוהג לנחם? איזה שטויות את מדברת, תראי כמה את יפה, מוצלחת,בלה בלה בלה….. למה הקלישאות החבוטות האלו מתבקשות ומגיעות תמיד מצד המקהלה המלווה? הרי לא כולנו חכמים, ...

היום יש לי יום הולדת, אני כבר ילדה גדולה. אני צריכה להתבגר, להוציא את השטויות מהראש ולהתמקד בעתיד שכבר לא מעבר לפינה.  תפסיקי לחפש, אמא שלי אומרת, תפסיקי לחפש , ותמצאי לך כבר בן זוג, מישהו שיהיה לבוא הביתה אליו , מישהו שיחכה לך. את כבר לא ילדה. תיפטרי כבר מהבלתי רצוי , ממי שלא אוהב אותך ותמצאי לך מישהו ...

      בעקבות הכרת הקונגרס האמריקאי אמש ברצח העם הארמני(ואני עדיין אקרא לו שואה) "סבתי ניצולת השואה הארמנית עדיין בחיים, סבי ודודי נהרגו בטבח" מספר ג'ורג' אינטילאין, היסטוריון ומזכיר הקהילה הארמנית בישראל" 70 אנשים מבני משפחתי המורחבת נרצחו בה" הוא מוסיף   המונחים טבח עם או שואה שגורים על שפתיהם של הארמנים ברחבי העולם.כחמשת אלפים מבני הקהילה מתגוררים כיום בישראל, רובם ברובע הארמני ...

אי שם, הרחק מאיתנו ,דקה וחצי ארוכה במיוחד ממוקדי הבילוי העכשוויים ביותר בעיר הגדולה, בתחנה המרכזית הישנה, בין בני כל האומות והעמים נמצאים המקלטים לפליטים. 250 איש , רובם גברים, מתגוררים כאן בשלושה מקלטים, חלקם מחכים לראיון בנציבות הפליטים של האו"ם, והתור ארוך, עד חצי שנה לראיון, בזמן הזה  אי אפשר לעבוד, אסור, אבל חלק עובדים, מה לעשות, הרעב מניע ...

עכשיו תור הגוף לדבר. הגוף שאני שונאת שלא באשמתו. הגוף שאני רוצה לחתוך, להעלים, לפשוט מעלי כמו מעיל ישן ולהניח בפינה, רק שאי אפשר. אי אפשר. זה זה לא עניין של גיל, ממש לא, גם בגיל צעיר יותר שנאתי אותו שנאת מוות כמעט, חיכיתי ליום שייעלם כדי שאני אוכל להתחיל והיום הזה לא בא, ניסיתי, אלוהים יודע שניסיתי. מה לא ...

יום רביעי , אני נוסעת לירושליים לסקר הפגנה ולפגוש עיתונאי חבר מהסוכנות. בבוקר מתקשר אלי איתן ומבקש שאקח את אוקון, פליט סודני שאני לא מכירה מהתחנה המרכזית הישנה בתל אביב לירושליים. בסדר. אני אוספת את רום ואוקון מלוינסקי בדרך, כל הדרך אנחנו צוחקים ומדברים, אוקון בן 21. מאוחר יותר יתברר לי שאני מכירה את הסיפור שלו רק אותו עדיין לא פגשתי ...