פחות ממושלמת כותבת מלים
אני מראיינת את היטלר, ראיון בלעדי. חבר של חבר סידר לי את הסקופ המדהים הזה שיקפיץ את הקריירה המדשדשת שלי למרומים.
הוא אדם ישיש, מדיף צחנת זקנה, או שזה ריחו של החדר הסגור או שאולי אני מדמיינת, לבוש מקטורן אפור וסוודר, רגליו בנעלי בית חומות, מחופר עמוק בכורסא משובצת. דווקא הכורסא חביבה עלי , מהסוג העמוק והמזמין, כזו כורסא הייתי רוצה בביתי ,לקריאה, אבל קשה, קשה מאד למצוא בתל אביב כורסאות שכאלו, רק מדי פעם הן מתגלות בהדרן הנכלם לצד פחי הזבל כשעוד קשיש עובר מן העולם ויורשיו מפנים את דירתו להשכירה לצעירים תאבי העיר הזו.
החדר עמוס בספרים ותמונות במסגרות כסף כבדות, הנה היטלר בצעירותו חבוק בזרועות אווה בראון, על גב צוללת, במסיבה לצד שועי ארץ. אני מנסה להתעשת, לזכור את כללי הראיון, להדחיק את כובד המעמד ואת חשיבותו הבלתי נתפסת כמעט של המרואיין שלי.
האיש הקשיש בכורסא מכחכח בגרונו, העוזרת שליוותה אותי לכאן הסבירה שאל לי לעייף או להרגיז אותו והניחה כוס תה בלימון על השולחן הקטן לצד הכורסא, דנקה שיין.
אני מתחילה בנימוס, ביראה, בפחד, אני מראיינת את היטלר.
ובכן, מר היטלר , אני מבינה שהחלטת להיחשף לאחר עשרות שנים במחבוא בהן נחשבת למת, האם אינך סבור שחשיפה כזו עלולה להביא להתנקשות בחייך, למשפט בינלאומי, לעונש כבד?
איני סבור, וכלל אין זה משנה כעת, אני אדם זקן, לא ארצה למות ולהותיר אחרי מערבולת של שמועות חסרות בסיס, יש להזים את הפרופגנדה.
הפ…פרופגנדה?
שמועות, את מבינה, כבר עשרות שנים , על מותי וקץ הרייך ונצחון המערב במלחמה. שמועות שיש להזים
אבל….אני מבינה
כן, לא ייתכן שאלך לעולמי בלי לשים קץ לדבר
אממממ,כן, אני בהחלט מבינה, צעד אמיץ מצדך ובכל זאת, אם היו אלו רק שמועות, מדוע בחרת להסתתר במשך כל התקופה הזו?
מסיבות ברורות, כמובן
אני לועסת את קצה העט שלי, מגניבה מבט אל מכשיר ההקלטה וחזרה אל הקשיש בכורסא ששמורותיו צונחות
איני ישן, עלמתי
לא, לא חשבתי, רק ש……
כן מסיבות ברורות, ברור היה לנו שכוחות המערב המושחתים ינסו לחסל אותי לכן סברנו, אני ושאר אנשי הממשלה, כי עלי לרדת למחתרת וכך ייקל עלינו לנהל את המערכה.
כן, ברור, אני בהחלט מבינה, צעד נבון, ובכל זאת אני מניחה שבמהלך השנים הללו עודכנת במתרחש ולכן נראה לי מעט תמוהה ההצהרה כי מדובר בפרופגנדה….
אח! פרופגנדה, ונדמה לי שגם את מוחך שטפו היטב.
לא, אבל לא ניתן להתכחש לעובדות מר היטלר, המערב אכן ניצח, הרייך השלישי קרס…
ואני נהרגתי בהפגזה על הבונקר שלי, לא כך?
ובכן, כן! היו תמונות! וגופה!
אם כך , עם מי את משוחחת כעת? הכל פרופגנדה, המערב לא ניצח ואנו לא הובסנו, הכל רק זריית חול בעיניים
אבל, אבל…
כן, כן, הוא קוטע אותי בהינף יד נרגז ולוגם מהתה שלו, החדשות, העיתונים, הצילומים. לנו היו דברים חשובים יותר לענות בהם
חשובים יותר?
כן, הביטי נא…
לרגע אני נזכרת בקשישים במרכז היום הסמוך לביתי, הביטי נא, חביבתי, הביטי נא
ובכן… היו בעיות אחרות והיה הצורך לטפל בהן, ובחרנו בדרך אחרת, שלשמחתנו הוכיחה עצמה
דרך אחרת?
ובכן היה העניין הפעוט של היהודים שלא הצלחנו לפתור לחלוטין, וכמובן השחורים והמוגבלים והנכים….
אני שותקת
וראי, היהודים פותרים את עצמם בעצמם, הוא כמעט מגחך, גם הערבים….. והערבים פותרים את ארצות הברית.
והשחורים באפריקה- כמה שנים נוספות וגמרנו, רק המעט שידרשו לשרת והיתר ישמידו עצמם בעצמם, פתרון זול בהרבה ויעיל מכל דבר שיכולנו לעשות בעצמנו, ואיני מזלזל לרגע בעוצמת הרייך. זיג הייל!
אני מתכווצת.
וכמובן המוגבלים והנכים, הבדיקות הללו שעושים היום בהריון להבטיח שלא ייולדו כאלו…..
עוד מספר שנים והרייך יקום אל המוכן, אני אולי לא אהיה כאן בגופי אבל ברוחי, אח ברוחי…..
הוא משתעל, כל גופו רועד, איש זקן ואני עייפתי אותו
לאט לאט נרגע גופו, העוזרת הצנומה שליותה אותי פנימה מופיעה לפתע, יש מאין מאחורי הכורסא, צופה מלמעלה, ממתינה.
ואת, מאיזה עיתון את? הוא שואל לכשעובר התקף השיעול.
הפנים חרושות קמטים, השפם המפורסם לבן ופרוע ונימי דם חורצים את העור.
אני …..אני…..אני מהג'רוסלם פוסט…
אמריקאית?
לא אני……
ניצוץ של אזהרה נדלק בעיניים הכחולות של הצנומה
אני ישראלית
יהודיה?
יה , יה , יודן….
חבל, הוא אומר ושמורות העיניים מתרוממות במאמץ לבחון אותי ביתר קפידה, חבל, השיער והעיניים והגובה, בזבוז שכזה
והעוזרת מלווה אותי ביד נוקשה על זרועי, החוצה.
מקסים, הסכמתי עם כל מילה.
עם כל האירוניה – מקורי ומשעשע.