לדבר על הדכאון

לאט לאט ההכרה חודרת לתודעה, והבושה בעקבותיה. וחוסר האונים מזדנב מלווה ברגשות אשם. איך אני לא מתביישת, מה לא עשו בשבילי. ההורים, החברים. אנשים עם הרבה פחות ממך הצליחו ורק את. תתביישי, ואני מתביישת. כל כך מתביישת שאני חוזרת לישון , על הספה, מכורבלת בשמיכה מצחינה ללא ציפה. מוקפת בעיתונים, כלים מלוכלכים ושאריות מזון. בלי יכולת לקום, לנקות, לעבוד, להתקשר. כלום. 
חברה שלי מתקשרת, מציעה לבוא, להביא אוכל. הבית ריק לחלוטין. אני דוחה את ההצעה אבל היא לא מוותרת, מצלצלת בדלת ונכנסת, מנסה להסתיר את הבעתה שאוחזת בה למראה הבית ולמראי. משאירה אוכל והולכת. כמו כלב, האוכל מנחם אותי לכמה שעות ואז גם זה עובר.

אני מנסה לקום, מצליחה להתקלח, מצליחה לצאת מהבית לכמה שעות ושוב זה מכה בי, הרצון לברוח חזרה לספה ולשמיכה ולחושך. אני לא פצועה, לא נכה, אין לי שום בעיה בריאותית, ואני לא מסוגלת. לא מסוגלת לטפס מהבור השחור הזה ולא מסוגלת להסביר.

מה כל כך רע לך? מנסרת חברה באוזניי ומונה את רשימת המכולת הרגילה. מה כל כך רע לי, באמת מה כל כך רע לי?

אין הצדקה לדכאון ואין לו תהילה, התהילה למצליחים, למבריקים, קמים בבוקר והולכים לעבודה במשרד מבריק, ברכב מבריק, נפגשים לעת ערב עם חברים, מבריקים, כמותם. לא לדכאון הדהוי , המטונף, הכואב שלי. לזה באמת אין תהילה. ולמה אני מדברת על זה, איזו בושה. כותבת את זה. 

ללכת לרופא, אני מתקשרת לקופת חולים, תבואי, תמלאי טפסים , תחכי שלושה שבועות ונראה, אין לי שלושה שבועות או שלושה ימים או שלוש שעות, אז אני חוזרת לשמיכה. 

וכסף, העננה הזו שרובצת מעל הראש, אין לי עבודה ואין לי כסף וכלום. פשוט כלום. לא קיבלתי כסף כבר חודשים מהסוכנות. פשוט כלום, מנהל הבנק התקשר, הוא צודק ולי אין מה לעשות. רק לשקוע עמוק יותר בשמיכה ולהתעלם מהטלפון המצלצל. ככה ימים שלמים עוברים. ואפילו החברים, שלהם אני מנסה להציג אותי כתמיד בפגישות המעטות שאני עדיין מצליחה לקיים מחוץ לבית, מתחילים להבין שמשהו אינו כשורה וכך, לאט, הטלפון שלי גווע ואפילו שיחות עבודה לא מגיעות יותר. ורק הרצון להעלם איכשהו נותר. 

כל בוקר מגיע ואני מתבוננת סביב, בלכלוך, בשקיות הזבל ליד הדלת, בצמחים הגוועים. ולא מסוגלת לעשות כלום. רק לכתוב את זה. איזו בושה.