פחות ממושלמת כותבת מלים
טיפות מים גדולות נצצו על שריונו של הצב. הצב השאנן שלא היה זריז דיו להמלט יחד עם האחרים ולצלול במים הבוציים מאחורי חומת העפר, הסכר המאולתר שנבנה בימים האחרונים בקצה הגינה, בדיוק מול סככת הבמבוק בה נהגתי לשתות תה בבקרים, הרחק מהמולת הבית הגדול, אבל עכשיו הוסתרו פניו של הנהר בחומת ההגנה הנדרשת מפני המים הגואים בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות של כמעט בצורת.
ולא היה קר כלל, שני הילדים, במכנסיים קצרים ורטובים רעדו מהתרגשות ולא מקור, הצעיר שבינם לא יותר מבן חמש, שומן ילדות עדיין ניכר בלחייו העגולות והגדול לא יותר מבן שמונה אבל כבר מדגים את הרזון והאיפוק שיהיו מנת חלקו של הצעיר בעוד כמה חודשים בלבד, והצב, חסר מזל, חובט ביאוש באויר בארבעת גפיו ומנסה להסיג את צווארו לאחור ולנשוך את היד השחומה והרזה שאחזה בו.
המזל שיחק הבוקר לשני הילדים, המבוגר בהם כנראה בנה של הכובסת שנשכרה לא מכבר בכפר הסמוך , אולי גם הצעיר. היא אם לארבעה, כפי שטרח ג'ונו לציין באוזני בבוקר במטבח כשהציג אותה בחטף, ערובה לנאמנות נהג לומר, משפחה גדולה שצריך לפרנס לא מאפשרת מחשבות על גניבה, בגידה ואיבוד מקום העבודה, אמר והציג בפני שוב ושוב במין גאווה את מצבן המשפחתי של הכובסת , המנקות, המבשלות , הגנן, השומרים והנהגים, צוות עצום בגודלו לאדם אחד.
אחרי שנתיים של שירות מנומנם במקום הזה חדלתי להתווכח, המשכורת וההוצאות שולמו גם כך על ידי המשרד בלי שום תהיה או בקשה להסברים וג'ונו הוסיף ואסף אל הבית עוד ועוד אנשי צוות מהכפר הסמוך.
ועכשיו שני הילדים הנרגשים והצב והגשם המטפטף בדרך קבע וכולא אותי במשרד בקומת הקרקע שבלעדיו לא היינו נפגשים.
כמה? כמה תרצו עבורו? פניתי למבוגר , כבר אכלתי בשנים האחרונות מרק צבים, והצב עתיד במילא לסיים את חייו בדוכן בשוק הכפר , צב ירוק צעיר למראה, קרוב משפחה של הצבים הירוקים אדומי האזניים הקטנים שגידלתי בילדותי בקערת פלסטיק מסוגננת על אדן החלון, צבים שמתו ממחסור בשמש למרות שהקפדתי להניח את הקערה על אדן החלון כדי שיזכו בקרני השמש הבודדות שהפציעו שם, בחורף האפור הכמעט אינסופי שליווה את שנות התבגרותי במרחק אלפי קילומטרים מכאן.
עשרת אלפים, פלט הילד בחופזה, כמעט ואינו מאמין לסכום הדמיוני שביקש, מחיר שתי כוסות קפה בעיר הבירה , עשרת אלפים.
עשרת אלפים? מרחתי בכוונה את המילים , מתענג על המשא ומתן לשניה, מרגיש בגבי את נוכחותו של ג'ונו המתקרב, מתבונן מקרוב בצב שהתייאש מהמאבק ונח עכשיו על הקרקע כשיד אחת בלבד מרסנת אותו.
ילד חוצפן שמעתי את ג'ונו, את הצב תפסת בחצר של האדון ואתה רוצה עליו כסף, ילד חוצפן.
עשרת אלפים, חזרתי ואמרתי, מה תעשה בעשרת אלפים?
נקנה כדורגל אמיתי, יש אחד כזה בחנות של אמיר, אמיתי, לא מסמרטוטים, העיניים עדיין נוצצות אבל הצעיר מבין השניים מתאמץ לכבוש בכי בשפתיים מרטטות, נוכחותו של ג'ונו והנזיפה מבהירים לו באחת שהחלום הילדותי שהחל להתרקם עם תפיסת הצב היה אולי טוב מדי להתגשם.
והצב בתווך , צב חסר מזל, טיפש אולי, או איטי מדי, העולם הזה אינו סולח על איטיות, הוא דורש מהירות.
כדורגל, המילה הזו נותרה ביננו,מוטלת לצידו של הצב, כדורגל אמיתי, מעור, כמו השניים שהבאתי עימי במטען האישי לפני שנתיים, נחוש לשחק בגינת הבית, כדורים עטופים שלא ראו מאז אור יום. ולא מחוסר זמן. עיתותי בידי במקום שכוח האל והיפהפה הזה שלולא אינטרסים מסויימים של ממשלתי לא היה שום צורך בנוכחותי בו.
ג'ונו, הסתובבתי, עלה למעלה, בחדר הארונות על המדף העליון מונחת קופסת קרטון סגורה, הבא לי אותה.
התזתי את המשפט כמו הסטטיסט בהצגה שהיא חיי עכשיו, ממלא בדיוק את התפקיד המבוקש ממני, בלי מילות נימוסין.
את הקופסא פתחתי לנגד עינהם המשתאות של הילדים, שני כדורי רגל, אחד לכל אחד,וצב החליפו ידיים, מעבר לכל דמיון ולמורת רוחו של ג'ונו הנאמן שמלמל מילים על פינוק ועל התוצאות שלא יאחרו לבוא.
את הצב נטלתי בעצמי, צועד על המדשאה הבוצית עד לקצה חומת העפר, התכופפתי באנחה של השלמה ושחררתי את הצב האיטי מכולם במים הבוציים.
אינני אוהב מרק צבים.
יפה ורגיש.
את כותבת טוב. למה את מפרסמת מעט?
תודה על המחמאה, אני עסוקה מדי לאחרונה, וכותבת הרבה פחות ממה שאני רוצה.