לא טובת לב

אני רוצה לאכול, היא מרסקת הברות, מתיישבת.

אני ניגשת  לסירים על השיש אבל היא מתרגזת, מתלקחת בשניה ולא מוכנה שאתקרב, לא מוכנה שאשה תכין לה אוכל, רק דייב.

אני חוזרת לסדר את מחסן הבגדים, אנחנו מחליפים חורף בקיץ ואני אורזת כל מיני בגדים שלא ילבשו עוד לעולם, גם לא אצלנו, מהוהים, מוכתמים וחסרי תועלת. 

אפילו לנו יש גבולות. אני יודעת שהתורמים שלנו בטוחים שכל בגד מתקבל בברכה אבל לעתים אני תוהה מי אלו שהעבירו לנו גופיה קרועה מנומרת באקונומיקה או חלוק בית מצחין מנפטלין, גם לתרום צריך בלב שלם, אנחנו לא חלופה לפח הזבל.

בזווית העין אני רואה את פזית צורחת בקפיטריה, היא דורשת מדייב עוד אוכל, לא מבקשת, דורשת בצרחות שימלא את הצלחת, לא אכלתי מיום ראשון, והיום כבר יום רביעי ואני חושבת שהיא לא משקרת כי הצלעות שלה כל כך בולטות והגירוד כל כך חזק, שברור שאין שום דבר שיעצור את הקריסטל ששט לה בורידים.

אני לא טובת לב בכלל היום, דייב מסתכל עלי ואני עושה לו סימנים של תבעט אותה החוצה. אבל הוא מתגבר ומוותר לה. אני לא הייתי מוותרת, אני רוטנת מול הקולבים. כלבה. 

אחר כך היא משוטטת במקלט, באיזור של המתנדבים, התיקים שלנו שם וברור לי שהיא מחפשת מה לקחת, מה תוכל למכור שיאפשר לה לוותר על לקוח או שניים מתוך העשרים ומשהו שהיא תאלץ לארח הלילה. דייב מרחיק אותה בשקט. אחר כך היא מתכרבלת באחת המיטות ונרדמת. 

בא לי לבעוט בה. מזמן לא רציתי כל כך לבעוט במשהו חי. שתעוף לי מהעיניים היא והתחתונים הורודים שלה שנמתחים על עצמות אגן בולטות כמו ילדה בת 10 בערך.  והשיער שלה המתולתל בחמצן והעינים האלו. שתעוף החוצה לערימת הזבל שבה בטח ישנה מאז שבוע שעבר, מאז הפעם האחרונה שהיתה כאן.

נטלי מודדת בגדים במחסן, אני מתנדבת לעזור לה, אנחנו פותחות ארגזים והיא מודדת, דווקא יש לה טעם טוב בבגדים , זאת אומרת, ממש, ממש טוב. היא מתאימה חצאית שחורה ארוכה לגופיה ומגפיים ולרגע מרחוק, אם לא רואים את השיניים החסרות והלחיים השקועות והשיער, לרגע.  מרחוק. 

אחר כך היא הולכת ואני עוברת עוד פעם לראות אם פזית חיה במיטה שלה, ועכשיו קצת פחות בא לי לבעוט בה, אולי בגלל שהיא מתכרבלת כמו ילדה ונאנחת מתוך הסיוטים שלה. אני מכירה סיוטים. אולי לא את של פזית.
אולי לא את הסיוטים שבגללם היא לא מוכנה שאני אתקרב אליה.

ובחוץ אור יום עדיין כשאני יוצאת.