פרק ראשון

הראשון דווקא היה נחמד, לא שמן, מבוגר או מסריח כמו הרבה אחרים אחריו, צעיר,שרירי אפילו עדין, ומהיר. מהירות , כמו שאבין בדיוק תוך יום אחד כאן היא התכונה הטובה ביותר בגברים.

זה לא היה נורא כמו לאחרות, וזו הפעם היחידה בחיי שהודיתי לאלוהים על שלא חנן אותי ביופי יוצא דופן או בגוף אלוהי כמו זה של קטיה. קטיה בכתה בסוף הערב העמוס ההוא, בכתה כמו שלא בכתה בכל הדרך המשותפת שלנו מקהיר לגבול. 

זה לא עזר לה למחרת כשמנהלת המשמרת קנסה אותה במאתיים שקל עוד לפני שהתחילה לעבוד על העיניים האדומות שלה.  בכי הוא לא מצרך נדרש כאן שמעתי אותה צורחת במבטא של מי שעלתה לכאן בתור ילדה.

קטיה בכתה גם בערב השני . אחרי 12 שעות רצופות הפנים הסלביות היפהפיות שלה עדיין משכו את הלקוחות. בשר טרי. בסוף הערב ראיתי אותה במקלחת וסימנים כחולים מוטבעים בעור העדין שלה. ולמרות שהרגשתי אשמה שמחתי על כל פגם בעור שלי ועל הציצים הלא מושלמים שלי שהגנו עלי מהלקוחות התאבים במשמרת המשותפת.

במקום אחר קטיה ואני לא היינו נפגשות לעולם, אם המזל שלה היה קצת אחר היא היתה צועדת על המסלול בטלוויזיה מול הספה בקבלה שפתוחה24 שעות על ערוץ האופנהבלי קול ואני הייתי פקידה במשרד כלשהו או אמא במשרה מלאה. מסלולי חיים שלא ישיקו לעולם ורק המזל המחורבן של שתינו הביא אותנו לכאן ודווקא הנכס הכי גדול של קטיה הוא שהגן עלי בימים הראשונים האלו. אותו יופי שהיה מעורר בי קנאה עצומה בכל מפגש אחר.

ואחרי כמה ימים גם ההגנה הזו התפוגגה ולמדתי שלכל דבר מתרגלים גם ליופי עוצר נשימה והקבועים הפנו את תשומת הלב אלי, אבל לא כמו בימים הראשונים האלו. ולא בכיתי. לא בכיתי.