פחות ממושלמת כותבת מלים
"אני לא רוצה שתלך, אני רוצה שתישאר כאן איתי."
"אתה לא רואה כמה מעליבה התחושה לקבל שוב שאריות. ואיך ההתאמצות שלך לפגוש אותה ואותה ואותה פוגעת בי הערב. ולמה זה צריך להיות ככה.
אני עייפה מההתרוצצות שלך לכל מקום שנראית כאילו היא מכוונת מראש כדי שלא נתראה. ובשנה האחרונה אני בכלל לא מבינה מה פשר החברות ביננו, איך יכול להיות שאתה חבר שלי ואתה לא רואה שאני צריכה אותך, ובוודאי הערב יותר מכל ערב אחר. איך תמיד כל חבר או מכר או ידיד שמצאת השד יודע איפה קודם לי. תמיד "
" כמה זה מעליב אחרי שקבעתי איתך להערב, אתה יושב במכונית שלי וקובע איתה לסרט. ואתה בכלל לא יודע לאיזה סרט תלכו, וזה לא משנה לך, פתאום אתה מוכן לצאת, לנסוע, לאסוף , להביא."
או שאני סתם אומרת בסדר, תהנה, והולכת עם המגפיים והאיפור והחולצה החדשה הביתה. כאילו שלא ראית.
ואני תמיד שואלת את עצמי למה אני מעוללת את זה לעצמי והנה אני רואה שאני לא היחידה וזה לא מנחם.
זה באמת לא מנחם בכלל, אפילו מעציב לדעת שכל כך הרבה מוכנות לכל כך מעט. עצוב מאד
שזה תמיד כך, משחק מחבואים אינסופי שבו אחד מחפש ואחד מתחבא.
(לא רק את עצמי לצטט ידעתי, ובכל אשמח אם תציצי בפוסט שלי העוסק ב'מחבואים' האלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=292&itemID=13724#post13724)
אוי!!!