פחות ממושלמת כותבת מלים
מתי כבר מותר לוותר? מתי כבר מותר להודות שאת כישלון? שלא הצלחת להגיע לאן שחשבת או רצית ולמען האמת לא הצלחת להגיע לשום מקום. שאת תקועה, מרוששת, משתרכת מאחורי החיים?
ומתי כבר ייפסק הנוהג לנחם? איזה שטויות את מדברת, תראי כמה את יפה, מוצלחת,בלה בלה בלה….. למה הקלישאות החבוטות האלו מתבקשות ומגיעות תמיד מצד המקהלה המלווה?
הרי לא כולנו חכמים, יפים, יודעים את התורה. חלקנו סתם בני אדם, פשוטים, מוצלחים פחות, הרבה פחות, וחלקנו כשלונות מפוארים בכל תחום כמעט. אז מתי כבר מותר לומר בפה מלא "אני כשלון מוחלט וכל מה שניסיתי לא הלך"? בגיל 30,36,40,60, מתי?
ומתי אפשר להפסיק את המרדף והנסיון הנואש להגיע?
נרשמתי לשני קורסים באוניברסיטה הפתוחה, לא תוכנית מצטיינים מרתקת ישירות לקצה העולם וחזרה בחו"ל, סתם שני קורסים, התחלתי ללכת בבוקר, מוותרת על יומרות קודמות להיות טריאתלטית מופלאה. הפסקתי לחשוב שתהיה לי עבודה נוצצת והמון חברים "שוים". זה לא יקרה. מתי כבר מותר לוותר?
אני מוותרת, מוכנה לפשרות, יש גבר אחד שמעריץ אותי ובעתיד הקרוב מאד אני אתחתן איתו, אני אעזוב את החלומות על הגבר שאני מסוגלת להסיר ממנו את הידיים ושישבור לי את הלב בעוד חודשיים בדיוק, אתחתן עם גבר סולידי, קצת כבד, לא אוטרד עוד בבעיות כלכליות, אני אלד לו ילד למרות רצוני. נלך להורים שלו, שלי. אני אמצא עבודה שמשלמת כסף בסוף כל חודש כראוי ולא מריצה אותי לקצוות ארץ בשעות לא שעות, אולי מזכירה, אולי דוברת בחצי משרה. משהו רגוע. אני אבשל. אקרא. הגיע הזמן לוותר על החלומות, החורף שלי מתקרב.
ניסיתי, באמת שניסיתי, רדפתי, רדפתי, רדפתי, ונגמר, אין רחמים, אין חסדים ואף אחד לא באמת רוצה לעזור. או לראות אפילו את עומק המצוקה.
עכשיו כבר מותר לוותר, אני לא יכולה יותר. לפני שישטוף אותי גל גדול. אני בוחרת לוותר.
תמר, קראתי אותך וכאבתי כי המרדף הזה מתיש ומכאיב. אבל אני לא מאמינה שאפשר באמת להפסיק איתו לגמרי. נדמה לי שיש אנשים שפשוט לא יכולים. אולי אפשר כן לנסות לעשות איזה מאזן, מה חשוב יותר מה חשוב פחות, ולרדוף רק אחרי הדברים החשובים באמת. ולהיות קרובה לעצמך, לדעת מה באמת חשוב לך, מה עושה לך טוב.
כן, אני מדברת מאד יפה והגיוני אבל גם אני מתייסרת במרדף הזה. אבל נדמה לי שהיום טיפונת פחות, כי היום אני קצת יותר מחוברת למה שבאמת חשוב לי.
אם זה כללי, אז זה אכן מבטא תחושות
ידועות,
אם זה אישי, אמיתי בערך, אז אל תוותרי.
תמר יקרה,
אני מבינה אותך מאוד. כל מילה. אני חושבת שבשלב מסויים (לאחרונה) הבנתי שהמירוץ הזה גדול עלי. שאני רוצה את השלווה שלי. וכשחושבים על זה, לאן המירוץ הזה בכלל מוביל בסופו של דבר? מהי הצלחה? מי מוצלח ומי לא? אני חושבת שהשקט הפנימי הוא בהפסקת המרדף. אולי אז דברים יתחילו לזרום באופן טבעי לכיוונך ללא מאבק. לפחות כך אני מקווה בשביל עצמי.
לא מכירה אותך, אבל רק על כנותך , נטייתי היא לחשוב שאת אישיות מיוחדת.
בהצלחה ומזל טוב 🙂 חתונה זה בכל זאת כיף. (למרות שגם אני מתגעגעת ליצר של זרות מוחלטת, ובעצם מי לא..).
אה ודבר אחד נוסף ! מה פתאום כשלון! בחיים אל תודי בכזה דבר. הצלחה במירוץ של תארים למיניהם לא הופכת אותך לאישיות. דברים כמו הטקסט הזה- הם הופכים אותך לכזו.
מתי לוותר?
תמיד ואף פעם לא.
קשה נורא לוותר על השוואה לאחרים, למבט על איך זה שאצל אחרים כ"כ מוצלח ורק אצלי לא (זה לא באמת. רק לפעמים. ומי יודע. בעצם?)
לוותר על מה שחייבים אבל מרגישים שמישהו בפנים צועק שזה לא ככה. לוותר על שטויות – יהיו אשר יהיו.
ולא לוותר על מה שלא צריך לוותר. על מה שבפנים צועק שזה הדבר.
זה יכול להיות להביט החוצה ולראות את העננים יוצאים לטיול אחר הצהרים, זה יכול להיות לעמוד בתוך שלולית ולחייך לעצמך וזה יכול להיות ללמוד משהו מעניין.
כל יום צריך לוותר וכל יום אסור לוותר. 35 זה אומר עוד הרבה שנים שלא כדאי להעביר רק בוויתור.
תאמיני לי – אני כבר בת 37 אז אני יודעת.
הציעי מיטה לוויתור והשכיבי אותו לישון. תשני לידו לפעמים ולפעמים לא. בהצלחה.
אם את כאן, את לא כישלון. סתאאם. אני מזהה בדבריך מה שאני רואה אצלי כהתבגרות מסויימת. אולי היכולת להסתכל על עצמנו בפרספקטיבה רחבה ומציאותית יותר. זה לאו דווקא דבר רע לדעתי. מזל טוב. א.
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!
אני יחסית צעיר ..מאוד.. ובאותה נשימה עברתי בשני העשורים הללו מספיק..ואני מאמין שבגיל 35 אדם רחוק מאוד מלהגדיר עצמו ככשילון … כי כל רגע שעובר הוא הזדמנות לשנות הכל .
וכמו שציינו פה אנשים שונים…וכישלון הוא כישלון בעיניי עצמך …אולי אחד שבעינייך הוא שיא ההצלחה ..בעיניי עצמו הוא כישלון חרוץ …אז בואי ותגידי לי מה הוא ..??
ולסיום .. אל תוותרי ..פשוט תזוזי עם הגבינה …