פחות ממושלמת כותבת מלים
עכשיו תור הגוף לדבר. הגוף שאני שונאת שלא באשמתו. הגוף שאני רוצה לחתוך, להעלים, לפשוט מעלי כמו מעיל ישן ולהניח בפינה, רק שאי אפשר. אי אפשר.
זה זה לא עניין של גיל, ממש לא, גם בגיל צעיר יותר שנאתי אותו שנאת מוות כמעט, חיכיתי ליום שייעלם כדי שאני אוכל להתחיל והיום הזה לא בא, ניסיתי, אלוהים יודע שניסיתי. מה לא עשיתי, והצלחתי לפרקים להעלים חלקים ממנו , אבל זה לא עזר ולא הייתי מאושרת, לא התחלתי.
ועכשיו אני חוגגת יום הולדת, עוד מעט, למודת אכזבות והצלחות, נצחונות וכשלונות, ועדיין לא התחלתי לחיות, אני עדיין מחכה שהגוף ייעלם , ישתנה, יהיה אחר לגמרי, ואני אוכל להתחיל חיים אחרים, כאלו שניבטים אלי בלי הרף ממודעות פרסומת ותוכניות טלוויזיה, ברור שיש כאלו, אחרת לא היו מפרסמים כל הזמן.
כנראה שלעולם לא אתחיל באמת לחיות, תמיד אסתכל במראה בחשש, בלכסון מבט, מהצד, לא יפה מספיק, זה הגוף , רק הגוף, הבשר, כלא הבשר הארור שנולדתי בו. ואני לא אתחיל לעולם.
תמר יקרה,
כנות מופלאה ועצובה. כתבתי בדיוק על כך שיר שקצת הבהיל אנשים שקראו אותו ולא הובן.אולי את תביני את כוונתי.
אין עבר ואין עתיד. רק ההווה. ובהווה את חייבת לחבק את עצמך כי אין אף אחת כמוך. מזלנו שאין אנו שיבוטים של דמויות עמומות ממודעות פרסומת, כי אז היה משעמם. אני מחזקת אותך ובדרך גם אותי.
דר"א השיר שציינתי מופיע בבלוג שלי. את יותר מוזמנת. זה לא הפיסקה האחרונה :))
מותק החליפי את המראה
יש לי חברה לא חתיכה קלאסית אבל לא אגזים אם אתאר אותה כשופעת מלאה במקומות הנכונים. ולי מה לעשות ציצים קטנים. לאן שלא נלך, מול כל חבורת גברים זבי (חותם), אני בצד והיא האטרקציה. אבל אני חברה טובה כולי פרגון.
אלוהים לא רק היו לי ציצים כמו שלה.
אין עבר ואין עתיד.
אוי אלהים…אני כל כך מזדהה.
כתבת מדויק כל כך. ועצוב נורא.
DONT FEEL SAD
DONT FEEL BLUE
Frankenstein WAS UGLY 2
המשורר האנגלי הוא דביל חסר רגישות.