רעבים במקלטים

אי שם, הרחק מאיתנו ,דקה וחצי ארוכה במיוחד ממוקדי הבילוי העכשוויים ביותר בעיר הגדולה, בתחנה המרכזית הישנה, בין בני כל האומות והעמים נמצאים המקלטים לפליטים.

250 איש , רובם גברים, מתגוררים כאן בשלושה מקלטים, חלקם מחכים לראיון בנציבות הפליטים של האו"ם, והתור ארוך, עד חצי שנה לראיון, בזמן הזה  אי אפשר לעבוד, אסור, אבל חלק עובדים, מה לעשות, הרעב מניע אנשים לעשות מעשים נואשים ולקוות, בלי לדעת ,שקיצוץ התקנים במשטרת ההגירה יגן עליהם ממאסר. לחם עבודה 2007. ולחם, לחם, רק לחם. לברי המזל מסודן ניתנה האפשרות לעבוד, ככה זה. סבלת יותר, אחותך נאנסה ונרצחה, שרפו לך את הכפר – קבל אישור זמני לעבוד ולחיות כאן.

בביקור הראשון אני קצת מפוחדת , המדרגות מטונפות, שבורות, וריח של ביוב מציף את הנחיריים.מאה גברים בקירוב נמצאים כאן, מקלחת אחת מאולתרת ושתי אסלות. מזרונים, מזרונים ככל שהעין משגת. ככה חיים כאן, בהמתנה.

שי מספר שהמתנדבים מצליחים לארגן ארוחה אחת ביום במקרה הטוב. לפעמים גם זה לא. אני שולפת פנקס קטן, ומצלמה. אחד הבחורים מתרגש מאד, אחרי רבע שעה הוא מספר לי שזו הפעם הראשונה בחייו שאשה לבנה ישבה לידו על אותה ספה, ספה שבורה ומלוכלכת שמישהו השליך מזמן הופכת כאן לסמל עבורו. הוא בן 29.

א. הגיע מלוב שם שהה שלוש שנים אחרי שברח מדרפור, האנגלית הטובה שלו מאפשרת לו לספר לי שהוא תומך במורדים בדרפור ושסייע להם בתחילת הדרך בעבודות מנהליות ואיסוף מידע. כן, לא הכל שחור ולבן בדרפור, אין רק טובים ורק רעים. צריך להעמיק בסכסוך שקורע את האיזור לגזרים ולא ליפול למלכודת הקלה והפשוטה. גם מורדים שרוצחים עובדי סיוע הם פושעים. 

ב. היה כדורגלן בחוף השנהב, יש לו גוף מהסוג שמעביר צמרמורת בלתי נשלטת בבחורות בחוף הים, חיוך צחור ונימוסים מוקפדים, אין לו עדיין אישור פליט זמני או אישור עבודה, אבל יהיה בסדר. אני הולכת הביתה לכתוב.

בביקור השני מתברר שהפליטים לא אכלו מאמש, אבל זה בסדר, אומר לי עבדאלה רחמן חמיד, הוא מוסלמי ורגיל לצום כל היום ברמאדן. בחמש וחצי אני נשברת ומבקשת ממנו ללוות אותי למכולת הקרובה , לחם, הרבה כיכרות לחם במחיר מוזל של סוף היום, תה וסוכר וקופסאות שימורים, זה כל מה שהתקציב שלי מאפשר לי לרכוש עבור מאה גברים שלא אכלו היום. רמאדן כרים. זה האיפטר של עבדאלה.

אני כותבת, בעברית באנגלית, מתקשרת לעמותות שנושאות את דגל המאבק למען זכויות אדם ונענית בשלילה, בסוף אני כבר מאבדת שליטה וצועקת על אחד החברים שלי באחד הארגונים. הוא מזהה את הייאוש  שלי ומתקשר למחרת. אני בקציעות ולו יש תורם נדיב שמשאיר סכום כסף לחודשיים, כמעט.

בביקור השלישי, ב. מזנק עלי בחיבוק. יש אוכל. כל יום. יהיה בסדר, אנשים קראו את הכתבה שלך והם באים לעזור, הוא מספר לי. וזו הסיבה להישאר במקצוע הזה. לא שום דבר אחר.