הבלוג של נורית זרחי כותבת
מעבר לקו המשוה עומד שלחן.
כשאתה נכנס בדלת נעות מעליו
ניו-יורק, גיברלטר, לונדון. אבל הנפש היא אפריקה.
לפי הקעקוע שחורט הזמן בגופים תוכל לנחש.
פעם היתה פה עונה אחרת,
הקולוניאליזם הציל אותנו.
אז לא יכלתי לחשב על חיי בלתי אם בשנים
כשהשני גוזל אותם תמיד ממני.
עכשו נותרנו הפראים לבד.
אדם, חוה, כל כך התרחקתי מכם.
כל צד אתם נמצאים ממני תמיד בצד האחר
ואני מנתרת אחריכם מעבר לעבר
עם תינוק הזמן החור המתקצר בזרועותי.
הר השולחן השגיב
שיר שאומר לי- בדידות.
וזמן תינוק? לרוב עושים אותו זקן, ופה לא רק שתינוק, גם מתקצר…לא יישאר ממנו כלום.
אנחה עמוקה.
שיר מיוחד ומעורר מחשבה!
כשהשני גוזל אותם ממני,שורות נפלאות, אבל גם אי אפשר בלי השני, ובעיקר כשהנפש היא אפריקה
עכשו נותרנו הפראים לבד – נפלא!
געגועים לעצמך? דואב ורגיש.
מאד מאד יפה.
הזכיר לי פתאום שיר שכתבתי לזכרו של משהו
" אני יודעת שהייתי ג"ונגל"