800×600 בְּאַרְמוֹן הַקֶּרַח שֶׁל הַמּוּפָר: בין הביוגרפי למדומיין בשירתן של נורית זרחי ואמילי דיקנסון רחל קואסטל   הקדמה "בְּאַרְמוֹן הַקֶּרַח שֶׁל הַמּוּפָר/מְצַפִּים כָּל יוֹם לְשַׁיֶרֶת הַמַּמָשׁוּת" – שורות אלו חותמות את שירה של נורית זרחי "בגנים מדומים" ומעבירות את המתח בכלל שירתה בין הקיום המציאותי, הביוגרפי, לבין הקיום המדומיין, הנוצר בלשון. ארמון קרח הוא חלל מדומיין, יצירה שממירה את ...

קלמן ילינקיק, משורר שחי בסלובניה אחרי שחי כמה שנים בארץ. הוא כותב עברית וסלובנית. זה אחד משיריו המאפשר לעשות אתו היכרות את האבנים משפת הנהר אנו אוספים שנינו בשחר, נושאים בשביל הגינה מעבר לשושנים בבוקר, מורידים אותן בין אורנים בצהרים מקרינים את שמש אמצע היום, מסדרים אותן אחר הצהרים אחת ליד השניה לתבנית אנו שמים אותן בלילה, בונים את הבית, ...

אני אשמח אם תבואו להשקת הספר שלי היום בשעה 20:00 בתולעת ספרים במזא"ה  

800×600 אחי עמד בחצר ואסף מי גשם בכוסית כפי שהורה לאחותי הספר יופייך בידייך. גם גבירתנו סברה שאם תשטוף בהם אחותי את פניה הם ייחלצו אותה מן הבית הזה שהיה מתמלא מים לולא נתמך בכריות וגיגיות בימי הגשם, כמו באותו יום. מזל, אמרה גבירתנו, שהמזוודה נמצאת מתחת למיטתו של רוֹמשׂקה, שם היא מוגנת מכל פגע.  מתי הופיעה המזוודה? ודאי התגלגלה ...

v\:* {behavior:url(#default#VML);} o\:* {behavior:url(#default#VML);} w\:* {behavior:url(#default#VML);} .shape {behavior:url(#default#VML);} רוֹמשׂקה נופנף בידו בביטול. בן גוריון? בטלן גדול, אני הכרתי את בן גוריון כשעבדתי איתו בפרדס. גבירתנו לא שמה לב. היא עמדה במטבח, שלטענתה הוכיח את עדיפותו על פני מטבחים משוכללים יותר בשל המרחק הקצר שבין השולחן לכיור. אבל למטבח שלנו היתה תכונה מיוחדת נוספת, הוא היה תלוי מעל תהום. בחול שנפער ...

כְּכָל אָמָּנוּת, אִם הִתְמַכַּרְתָּ לָהּ, אִמִּי הִשְׁתַּכְלְלָה בִּכְתִיבַת מִכְתָּבִים. מְסִיטָה אֶת גִּזְרוֹת הַסְּבִיבוֹנִים מִשֻּׁלְחָן הַמִּטְבָּח (א.נ. לְצַעֲרִי לֹא אוּכַל לְשַׁלֵּם הַחֹדֶשׁ, בַּעֲלִי), הִיא מְעִיפָה מַבָּט צִיפּוֹרְנִי בַּיוֹשֵׁב מוּלָה, כְּעָגוּר פָּצוּעַ וְדִבּוּרוֹ נַהֲמָה נְבוּבָה, שׁוֹקֶלֶת אֶת אֵיכוּת הַתֵּאוּר: מְצִיאוּתִי אֲבָל לֹא מִדַּי. (מְטֻפֶּלֶת לְבַד בִּשְׁלֹשָׁה יְלָדִים רַכִּים) גַּם בִּי? לְהָפִיס אֶת לִבָּהּ אֲנִי מוֹתַחַת תַּלְתַּל בִּרְאִי הַצֵּל.   עֶרֶב פּוֹלֵשׁ לַמִּטְבָּח ...

כַּמָּה צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן כְּדֵי שֶׁהַסְּפָלִים לֹא יִתְנַפְּצוּ לָאָרֶץ כְּשֶׁמּוֹשְׁכִים אֶת הַמַּפָּה? כַּמָּה שִׁעוּרִים צָרִיךְ לָקַחַת בְּמַדָּעֵי הַדֶּלֶת כְּדֵי לֹא לְהִכָּנֵס בַּקִּיר? בָּהֶצַּע הַמְּצֻמְצָם שֶׁל הָעוֹלָם רַק עִקְּשׁוּת  תַּעֲמִיד אֶת הַלְּבָנָה לִבְחֹשׁ בְּסִיר הַמָּרָק. ואֵיךְ לִלְבֹּשׁ אֶת הַנִּסָּיוֹן  כְּמוֹ פַּרְוָה הָעֲשׂוּיָה נוֹצָה אַחַת? (מתוך ספר שירים שיראה אור בקרוב)

המרחק פושט בעולם ובתוכי מי הוא זה שמפרק עלינו את  זעם הגשם שנאהב את הגשם. שובר את עצמות התנגדותי שאוהב  את החמסין. מגביר את מנת הבדידות שאוכל  אותה מלוא פי . שולח בי את הפחד שאהב את הפחד. והדברים נעשים רק יותר  ויותר הם, ההרים יותר הרים, אתה יותר אבן, ואני יותר מרפק שעון.   מי שולח לנו את אומללות  האהבה שנאהב ...

  שלום, שוב הגענו. הפעם אנחנו רוצות להגיע למה שמדליק את האור ואנחנו רוכבות שתינו יחד על דופניים. אחת מלפנים ואחת מאחור ואנחנו מתחלפות. אבל קשה לנסוע שתיים על אופניים אחד, אנחנו נופלות, נפצעות. אנחנו מפחדות שאם לא נגיע למדלק האור ישתחרר חושך עולמי.  והפתרון בסוף הסיפור    

  במילים של אוויר אני פותחת סאפפו אַחֲרֵי הַמִּצְעָד הִתְרוֹקְנוּ הַסּוּסִים וְהָרוֹכְבוֹת, פִּטְמוֹתֵיהֶן נַרְקִיסִים אֲדֻמִּים עָטְפוּ אוֹתָם בִּשְׂעָרָן הַנּוֹטֵף. בַּלַּיְלָה שָׁרוּ וְנִעְנְעוּ בְּתוֹכָן אֶת הַמֶּרְחַקִּים שֶׁמָּנְעוּ מֵהֶן לִישֹׁן. תְּכַוְּצוּ אוֹתָם, בִּקְשׁוּ הַנְּעָרוֹת אִי אֶפְשָׁר אָמְרוּ הַסּוּסִים מִפְּנִימִיּוּתָם, כְּשֶׁמְּכַוְּצִים אוֹתָם הֵם הוֹפְכִים כּוֹכְבֵי בֹּץ. כָּכָה נוֹצְרוּ הָעוֹלָמוֹת. אֵינֶנּוּ רוֹצוֹת לִבְרֹא עוֹד, אָמְרוּ הַנְּעָרוֹת, רַק לְהִסְתַּמֵּם מֵרֵיחַ הַנַּרְקִיסִים וְלִישֹׁן. אֲבָל הַמֶּרְחַקִּים הִתְעַקְּשׁוּ ...