הבלוג של נורית זרחי כותבת
ספרות הילדים במשמעות ספרות שמיועדת במיוחד לקורא הילד, היא המצאה מאוחרת יחסית, שנולדה על ברכי המצאת הילדות. עד אז, לפני כמאה חמישים שנה, נתפס הילד כמבוגר, בכל מה שקשור לביגוד, מזון, ריהוט, ולימוד, וכמובן גם במה שקשור בחומר לקריאה.
אנחנו יכולים לראות בעיני רוחנו את מדורת השבט, סביבה בלילה אפל, ישבו מזקנים ועד טף, והאזינו מבעד לקולות הרוח, מבעד לשאגת אריות או צריחת ציפורי טרף, לקולו ההולך ונמשך של המספר, אם היה הסיפור סיפורו של אודיסיאוס או של שמאן אינדיאני או אסקימוסי, תמיד ניצב במרכזו הגיבור, שהמספר היה מתאר את מסעו.
סיפור רצוף קשיים שההתגברות עליהם הופכת אותו לאדם במשמעות המלאה של המלה. באלו כלים היה עליו להשתמש? בכל מה שהיה בידו, אומץ, ערמומיות, חוכמה, הבנת האחר, הבנת העולם, קריאה נכונה של עצמו, של הטבע ושל הענין האנושי.
כיון שהיה זה סיפור התבגרות היה הילד שומע, דרך ההזדהות עם הגיבור העובר את אותן סכנות, על תהפוכות ומעשי גבורה שאמורים היו לפתח אותו ולהכין אותו לחיים בעולם.
קשה היה להבחין עד כמה מדובר בעלילות חיצוניות ועד כמה ברבדים פסיכולוגיים, נפשיים, ואולי נכון לשער שהמאזין היה חווה את שני הרבדים בו בזמן.
האם היה זה סיפור המיועד לילדים?
לא כפי שאנחנו תופסים זאת כיום, בהניחנו שנסיון החיים של הילד שונה ומה שמיועד למבוגרים איננו מיועד לילדים ואפילו מסוכן לחשוף אותם אליו לפני הזמן.
מסוכן לחשוף אותו למסוכנות של העולם, לרוע האנושי ולחוסר הצדק והבטחון בחיים.
התכנים של ספרות הילדים השתנו לחלוטין, הסיפור בן זמננו עוסק בדרך כלל בחייהם של ילדים. ואם מדובר במעשי גבורה, הם עוברים אינפנטיליזציה. לא עוד אודיסאוס, גילגמש, שמשון, אפילו לא דויד קופרפילד שהיה נקרא בלילות הארוכים לאור המנורה כחוויה כל משפחתית, אלא האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת, אמיל, שעקב עם בני חבורתו אחרי הגנבים, אפילו הארי פוטר, שמצא קהל מעריצים בקרב ילדים ומבוגרים כאחד, עוסק בחיי ילדים. האם בהיות הספרים האלה מיועדים במיוחד לילד, הם מחמיצים משהו, סוג של אמת, אינפורמציה על העולם ועל העצמי, חשובה הכרחית שלא יכולה לעבור דרך המסננת של ספרות הילדים?
תרבות הרוק, הסמים, תרבות הריטינג והבידור, האם היא באמת תחליף, לשירה, לספרות, כפי שתפשה אותה התרבות עד כה, לתכנים שעינינם עומק הנפש האנושית, במוזיקה באמנות, האם התרבות באמת משתנה או שהיא פושטת מעליה מערכת תכנים הכרחית על מנת להגיע לבגרות כפי שדורש העולם בן זמננו?
אנחנו הסופרים והמחנכים, האם אנחנו מתעכבים על ערכים של תרבות שהתישנה, והופכים על ידי כך בלתי רלוונטים, או שעלינו להתעקש להחדיר את אותם ערכים לתוך הספרים שאנחנו כותבים, לטלויזיה , דיוידי, ולמוזיקה.
האם אנחנו, סופרי הילדים, הכותבים לטלויזיה ולסרטי הקולנוע, באמת חושפים לפני הילדים את העולם כמות שהוא, והאם נכון יהיה לעשות זאת?
הרצון להגן על הילדים, האם אינו חושף אותם לסוג של שקריות, הנובעת אומנם מתוך רצון צודק – אבל האם היא מעשית?
המצאת הילדות היא המצאה מצוינת אבל האם לא צריך היה להכין גם עולם יותר טוב לשם כך?
האם הספרות הזאת באמת מכינה את הילד בן זמננו להאבק על עצמיותו, על אנושיותו, האם הוא מוכן להבנת האחר, הטבע, העולם?
מה יכול הסופר המחויב לאמת לספר לילד, ואיך יתמודד עם תופעות הטרור הבין לאומי, חומריותו של העולם ההולכת וגוברת, הדיכוי של שכבות עניות בעולם קאפיטליסטי, ודיכויים של עמים שלמים תחת המטריה הזאת. איום מחסני פצצות האטום ההולכים ומתרבים סביב,
האם אינפורמציה זו אינה מיאשת מדי מכדי להטיל אותה על כתפי ילד?
השאלה הזאת מתיצבת בחומרה אמיתית בעקר במצבים טעוני אמביוולנטיות, מצבים שניתן לקרוא אותם בעיניים שונות.
הסיטואציה הזאת מאפיינת את מצבה של המדינה הישראלית. איך ניתן להציג את הסכסוך היהודי ערבי לפני ילדים, בעוד מבוגרים וילדים נפגעים משני צידי הגבול מדי יום ביומו?
האם מדינות, גבולות, מלחמות, הם נושאים שניתן לעסוק בם עם ילדים, והאם עולם ללא גבולות ללא לאומים, הוא לא אופטימאלי מדי ובלתי ראליסטי על מנת להציגו בפניהם?
ספרות ילדים, ככל פנומנה שאנחנו עוסקים בה עם ילדים דורשת בהירות והחלטתיות, האם ניתן לכתוב ספרות שבמרכזה מוצבת שאלה? האם מה שאנחנו רוצים ללמד את הילדים הוא להיות גם אנשים השואלים עצמם שאלות שאין עליהן תשובות?
בפסח, בליל הסדר מציגה האגדה ארבעה טיפוסים שונים,
אחד מהם הוא הטיפוס היודע לשאול, אולי לעמדה זו צריכים לשאוף הסופרים והאומנים, שאלה, היא האופן המחבר פנים וחוץ, את עולם העבר עם אגדת הגיבור הארכיטיפאלי במרכזו, עם עולם היחיד, עולם האדם המודרני, הפרטי, שאליו גדל הילד, כדי שיוכל לבחון אותו ולבדוק האם הוא אנושי, צודק, נכון, ויכול להבטיח שרידה בחיים בעלי משמעות?
מבלי להפוך דידאקטי על סופר הילדים בן תקופתנו למצוא דרך להציג את העולם כמורכב וכמעורר שאלות שלא תמיד ניתן לפותרן, ובו בזמן לעורר תקווה שיש ביכולתו של המין האנושי, ובעיקר של האדם הצעיר להפוך את העולם צודק יותר, טוב יותר.
נורית: מסכימה עם מה שכתבת ועם המחשבה בפסקה האחרונה , לגבי למה צריך הכותב לשאוף.ובכל זאת לפני זה אני חושבת שהסיפור צריך לגרום לחוויה, התרגשות.הכותב לא פסיכולוג ולא צריך להכין ילדים לעולם כזה או כזה.בכל אופן זה לא צריך להיות כמטרה בכתיבה.
ולמרות זאת, יש מקום גם לכתיבה "מחנכת" כל עוד יש מי שרוצה להיות מחונך…יש ביקוש לכתיבה הזאת.
נורית את קוסמת של מילים גם בכתיבה המסאית, מסכימה איתך, ומנסה להיות כזו,{כסופרת ילדים} לא תמיד מצליחה
היי נורית
מענין ביותר, מעורר מחשבה
להתראות טובה
נורית, כפי שאת בודאי זוכרת,
אני לא ספרתי לילדי את "כיפה אדומה" כדי לגונן עליהם מדמיונו של הסופר.
יחד עם זה אני נגד מיסטיפיקציה. עדיף שישמעו הסברים מפורטים מאשר שיקלטו קטעי דברים מדאיגים.
אבל מה נענה על שאלות כאלה:
סָבְתָא, אֵיךְ יָכֹל לִהְיוֹת
שֶׁיֵּשׁ כָּאֵלֶּה מִין חַיּוֹת!
אִם אֱלֹהִים בָּרָא כִּבְשָׂה
לָמָּה
גַּם זְאֵב עָשָׂה ?!
דברייך נפלאים ומעוררים תקווה.
נורית, תודה על מילותייך המע(א)ירות בתוך עולם שטובע תחת פוליטיקלי קורקטנס שקרי ומאכיל בכפית.
אחד הספרים המכוננים של חיי היה "המלך מתיא הראשון". ספר מופלא. שאלות רבות נשאלו בעקבותיו.
נורית יקרה
תודה על הפוסט החשוב הזה. כשהילד שלי היה קטן מצאתי את עצמי קוראת לו ספרים של אבא שלי ( ע.הלל) לאה גולברג , יהודה אטלס , עודד ברולא ו- אני מודה – לא היו ספרים רבים של כותבים עכשויים. אולי פספסתי משהו, אבל בספרים האלה שקראתי לו היה משהו שאהבתי ו- אולי זה ישמע קיטשי – אבל איננו עוד: תום. אני נגד שקריות ואינפנטיליזציה, שלא לדבר על שטחיות ורייטינגיות אווילית, אבל מצד שני אני לא חושבת שנכון להעמיס על כתפי ילד קטנות ומתוקות את צער העולם, וצער הארץ. ספר חכם , בעיני, הוא ספר שכתוב מתוך אמת פנימית, הומור ומקוריות. ונכון אמרה לוסי שכותבים אינם פסיכולוגים, אבל הם בהחלט , שוב , לדעתי בלבד, צריכים להיות בעלי הבנה עמוקה לקטנים, כי הספרים הם באמת מה שמעשיר את נפשם .
נורית
נכון שפעם היה אחרת, אבל מאז יודעים יותר על ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד. האם אפשר לספר לו דברים נכוחה כאשר ברור שתפיסת העולם שלו שונה משל מבוגר? או לספר ולהשאיר לו לתפוס ככל יכולתו?
מאמר מפתיע כשהוא בא מצידך. כאילו איזה דוקטור לחינוך כתב אותו ולא סופרת הילדים הכי טובה. האפשרויות שבדקת במאמר לא דומות לאפשרות שאת מציבה ככותבת. לכתוב ספרות טובה, מבריקה, מלאה להטוטי לשון ואהבה, שמוחה נגד המציאות בעיקר באמצעות שבירה שלה. אם אישה אחת צריכה לעבור מאבטיח לגזר, ולנסר את הרהיטים בדרך, היא לא שואלת שאלות. אני לא חושבת שילדים שואלים על זה שאלות. אבל אחר כך פעמים רבות הם נזכרים באישה שהפליאה אותם בילדותם. הם מבינים שכשהם צריכים לנסר את הרהיטים שלהם, כדי שייכנסו לאן שיש מקום בשבילם, הם אישה אחת.
תגובה לחיה
כל הכבוד. כל כך התלבטתי עד שכתבתי שני משפטים לקוסמת המילים ואת עונה בדיוק מה שהיה לי בראש. זה בדיוק כמו שאת אומרת.