בננות - בלוגים / / כשאת מחליפה את תחתוניי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

כשאת מחליפה את תחתוניי

 

 

לפרויקט הזִקנה ולקראת נסיעה ליפן בעוד כשבועיים, אני מביא כאן שלושה שירים מתוך  אוֹנַה-ני ("לְאשה") מאת המשורר הלאומי היפני שוּנטָרוֹ טַניקאוָּה. הספר הוקדש לאשתו, הציירת יוקו סאנו שאיוריה גם עיטרו את השירים. זהו מחזור שירים אחד שמדבר על אהבתם -מלפני שנולדו ועד לאחר שימותו. בחרתי כאן שלושה שירים מסוף המסלול הזה.

  

 

קֶבֶר

 

אֲנַחְנוּ עוֹלִים בַּמִּתְלוֹל, נוֹטְפֵי זֵעָה

רֵיחַ הָעֵשֶׂב עוֹצֵר אֶת נְשִׁימָתֵנוּ.

הָיְתָה שָׁם אֶבֶן, אֲבָל לֹא עֲצָמוֹת עֲדַיִן.

יָשַׁבְנוּ עַל הָאֶבֶן וְהִבַּטְנוּ בַּיָּם.

בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר נֹאהַב זֶה אֶת זֶה כְּשֶׁהָאֶבֶן לָנוּ כֶּתֶר,

בְּגוּף שֶל אֲדָמָה, בְּעֵינַיִם שֶׁל בֹּץ, בְּלָשׁוֹן שֶׁל מַיִם.

 

 

אֶקְסְטָזָה

 

כְּשֶׁאַתְּ מַחֲלִיפָה אֶת תַּחְתּוֹנַי

אַתְּ צוֹבֶטֶת בַּאֲחוֹרַי

כִּי הַזְּקֵנָה שֶׁבַּמִּטָּה הַסְּמוּכָה – יָפָה.

אֲחוּזֵי רִגְשָה, תָּאֵי מֹחִי מְקִיצִים

אֶל מַשֶּהוּ שֶׁתְּבוּנָה לֹא תַּשִּׂיגוֹ.

 

 

מִקֵּץ

 

שְׁזוּרִים יַחַד כִּנְעִימַת אֵינְסוֹף

אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקִים בָּרֵיקוּת,

צוֹפִים בְּזוּטוֹת שֶׁעָזַבְנוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

יוֹמָן שֶׁנִּכְתַּב בִּשְׁעוֹת גַּחֲמָה, מִטָּה שֶׁיָּשַנּוּ בָּהּ זֶה לְצַד זֶה,

שְׁמָמָה שֶׁל חֳרָבוֹת שֶׁטִּיַּלְנוּ בָּהּ,

שְׁנֵי זוּגוֹת נַעֲלַיִם תּוֹאֲמִים, בָּלִים מִזֹּקֶן.

 

 

 

מתוך "לאשה" מאת שונטרו טניקאוה

בתרגום אמיר אור ואקיקו טקהאשי

(הוצאת מודן 1999)

 לרישומים, עטיפת הספר, וגם על המשורר באתר החוג לשוחרי שירה.

83 תגובות

  1. איריס קובליו

    אמיר, שלושה תרגומים מופלאים לשירים מרגשים. קראתי בחטף וחצי. אקרא שוב ואחפש את הספר. הייתי שמחה אם היית מביא גם איור

  2. "צופים בזוטות שעזבנו על פני האדמה"
    חוץ מאשר להאנח אנחה יהודית עמוקה מול האכזריות המפוארת הזו…
    נ ו ר א יפה , אמיר

    • שירים מרגשים ונוגעים בלב, כל כך אנושי המסע הזה של זוג הנעליים הבלות מיושן בתוך הזקנה והמוות, אהבתי את שלושתם , לא מרגישים שזה תרגום , אמיר, קולח וטבעי

      • לאמיר אור

        תרגום מופלא לשירים מדהימים. אי אפשר להחליט מהו השיר היפה ביותר. הקסם של השירים גם ברגעים הקטנים שהם מצלחיחים להכליא בין השורות. ומה גם שאני מאוד אוהבת שירים מינימאליסטיים שירים קטנים שאומרים כל כך הרבה.

        חג שמח, והמשך פרויקטים נפלאים.
        שושנה

        • תודה, שוש. זו, אני חושב הגאוניות של שונטרו. וזה מכוון. הוא עצמו איש לא כל כך פשוט, אבל יש בתוכו ילד. והוא אומר בפירוש שהוא כותב כדי לתקשר, כדי להגיע ולהיות מובן – ל כ ל אחד.
          פשוט, אבל בו בזמן יש שם גם רבדים אחרים, עמוקים יותר.

      • תודה, חנה. כך הרגשתי גם אני כשנפגשתי בהם לראשונה.

    • "אכזריות מפוארת", ריקי? 🙂
      אין לי אנחות והנחות בנושא המוות, או שמא התכוונת דווקא לצביטות?
      תודה

  3. שירים נהדרים!

  4. אח, איזו זיקנה רומנטית, בחלומות שלי היא בדיוק כך ובידע שלי מתי מעט אם בכלל, זוכים להזדקן ביחד ולהעטר באהבתם, באבני קברם ובזכרונותיהם מגוף. שירים מקסימים בפשטותם ובעדינותם, ואחרי עבודה פוצעת בבית אבות ממשלתי, קראתי את השירים האלו כדיו של תקווה, שהנה יש גם סכוי לריגושים ו…צביטות בתוסיק.

    • בבית זקנים, אני מקווה יש גם צביטות בטוסיק, אבל בוודאי המון עליבות?
      אני מקווה שזקנה כזו שמתאר טניקאוה (מדמיין לו, יש לומר) היא אפשרית. ובעצם, למה לא? דרך השירים האלה יש לנו משהו להתכוון אליו.

      • בוא נאמר בעדינות שבין להגיע למצב האנשים בהם טיפלתי לבין כדור בראש הייתי בוחרת באפשרות השניה.
        להתכוון? אפשר תמיד. איכשהו נראה לי שכולם מתכוונים רק שזה לא ממש מצליח להם.

        • כדור בראש? מצמרר מה שאת מסתירה מאחורי האמירה הזאת.
          ב"כוונה" אני מתכוון לכוונה מלאה, באמונה ביכולת לממש זאת. אחרת אנשים חושבים מחשבות סותרות, מאמינים אמונות סותרות ומביסים את עצמם.

          • אניח לנושא הזיקנה שישאר מצמרר כשנשמע כי אכן כך הוא וכנראה לא בכדי מחתימים אנשים על הסכם סודיות טרם העסקתם. אתייחס להתכווננות, אפשר להתכוונן בהתניה, אני מתכווננת לחיות כמו בחלום ולא לחיות כמו בסיוט, בעיניי, זו דרך לקבל גם את החוסר נשלט בפחות חוסר אונים.

  5. שירים מדהימים. תודה שהבאת. האחרון הכי הכי.אחפש את הספר, רוצה לראות את הציורים.

  6. יפים.
    בראשון כמעט אפשר היה להוסיף: "ונביט מעיני הקופים", השני כמעט מחוייך, והשלישי יפהפה, כולל הצפיה "בזוטות שעזבנו על פני האדמה". וכמו תמיד יש משהו נוגע ללב במראה של נעליים עזובות.

  7. מאוד אנושי, נכון , עדין ורגיש.
    השיר השני טהור וומוקד כמו דמעה.

  8. קראתי בלי לנשום. מחכה בוצר רוח למילה הבאה. אוי תודה.

  9. הייייי אמיר, זקנה מעוררת קנאה ותפילה, הלוואי עלי ועל כולנו.

    מרגשים השירים ותרגומם.

  10. אמיר, שלושה שירים מרגשים מאוד על זוג וגם קריאת הכיוון שנתת למעלה עוזרת למשמֵעַ אותם. שלושתם יפים, אבל הראשון מקסים בעיניי. רני

  11. מקסים ביותר. "אקסטזה" ענקי ממש.

  12. שירים יפיפיים.
    העלאת העתיד על הכתב ותיאורו נותן תחושת שליטה על מה שעומד לקרות.

  13. גמני רוצה להיוולד ולהזדקן ככה…(:
    נראה לי שאבקש ממך שתקנה למעני טמגוצ"י מיפן כדי שאזדקן איתו…:)

    • איך בכתיבה כל כך צנועה נוצרים שירים כל כך פולשניים לתוך חדוות החיים של הקוראים, שלי…:)

      • "פולשניים לתוך חדוות החיים"? כלומר? משביתי שמחה?

        • :)))
          נראה לך?
          השירים האלו ילכו איתי פנימה כדי להכיר את החיריק הספציפי של מה אני מאחלת לעצמי, או לכל אדם אחר. הרווח בין המילים הוא זה שמרגיש מוכר אך לא בנמצא.

          • בזקנה יש יופי, השלמה עם העצמי, השלמה עם חוסר המושלמות..
            לא?

          • תלוי זקנה של מי. זה יפה כרעיון, אבל להיות שם זה לפעמים משהו אחר.
            שאלתי, כי קראתי מיד אחרייך את הדס שהשירים האלה באמת מדכדכים אותה.

          • אוי כמה חבל לחשוב שזה מדכדך, הרי מה שיבוא בוא יבוא.
            אני לא מביטה ל הזיקנה כרעיון אלא כמציאות עתידית. ראיתי זיקנה עליזה גם כשהיא עם סלסלת תרופות ואוי כאן ושם, וגם עם תשוקה ואהבה. יש שם הכל רק נראה לי יותר נינוח משום מה….
            מה דעתך?

          • כללית, אני חושב שמי שחי חיים מלאים וטובים בצעירותו, יגיע כך גם אל זקנתו.
            הגיל הוא הצטברות, לא מצב צבירה חדש שמשנה את האדם במין מטמורפוזה.

          • נראה לי שמי שחיי בצעירותו חיים מלאים וטובים מגיע לו פרס כפול לזיקנה עוד יותר טובה….:)
            מצב הצבירה לא חשוב לנינוחות של הרוח. באמת אי אפשר להיוולד למצב זיקנה אלא להיוולד למצב תודעה של הזיקנה.

          • תמי, לא בטוח שאני מבין. למה את מתכוונת ב"להיוולד למצב תודעה של זיקנה"?

          • אם אביט כל יום על כפות ידי אראה שהן משתנות בהדרגה, נעשות יותר מנומשות ויותר מקומטות. אט אט התודעה תייצר יכולת לקבל את הבלות, את עיפות החומר, אבל אף לרגע אחד לרוח זה יפריע להנות מיופי הזריחה. כן "שְׁנֵי זוּגוֹת נַעֲלַיִם תּוֹאֲמִים, בָּלִים מִזֹּקֶן" אבל מי שיכול להביט בהן באהבה, יש בו רוח חיים "כִּנְעִימַת אֵינְסוֹף"…לא?

          • הכוונה לא יפריע להנות….

          • ראיתי למעלה בתגובתך לאיריס, את הקישור לספר והייתי שמחה ללטף (לא לצבוט) את המילים, בעיקר את "הצחוק" ו"דם" ו"הנחש"…והרישומים היוצאים מן הכלל. הספר נקרא "לְאישה" נראה לי שאלו שירים שהם מתנה לכל אדם…:)

          • מסכים אתך, תמי. וגם לצבוט להן אפשר 🙂

          • כן, מסכים אתך. ולא שאין בזה אובדן, אבל יכולות להיות גם מתנות.

          • אובדן לפעמים הוא מתנה…הינה נשרו עוד עלים וקליפות, הסתו מבטיח גשמי ברכה.

          • נכון, תמי. אבל בזמן אמיתי, כשהעלה או הקליפה הם הגוף שלך, זה קצת פחות סטואי, אני חושב.

          • נכון אמיר, הייתי בשלכת בגופי אבל מה שהאיר לי היו מילים/רעיונות שהבטיחו גשמי ברכה.

          • תמי, אם את אומרת מה שאמרת מתוך התנסות ולא כרעיון, אשרייך.

          • 🙂

          • אמיר, זה נכון שדברתי מתוך התנסות אבל גם כרעיון זה מעצב את המציאות בעתיד , לא?

          • החיריק הספציפי? :)))

          • כמו בשיר זו התחלה של פנים..:)))

  14. קשה לי ליהנות מהם.
    מדכדכים עד כלות,
    לא מצליחה לראות בהם אופטימיות
    וחלק מאוד משמעותי באהבה הוא אופטימיות
    כך אני חושבת.
    מה אהבת בהם?

    • תרגום יפה ואכן, הזקנה מצטיירת באור רומנטי לאללה.
      גם אני עובדת (אפרט בהזדמנות) ב"דיור מוגן"; מכבסת מילים לא משעשעת.

      אמיר, באיזה פרויקט זִקנה מדובר?

      • רונית, יעל ישראל הציעה פרויקט על הזיקנה. "דיור מוגן" הוא באמת פלט של מכבסה לשונית. תקינות פוליטית היא לפעמים דבר די מגעיל.

    • הדס, אני חושב שהתגובה של סמדר למטה ממצה מה שמצאתי בהם. הם לא מדכדכים אותי, אלא להפך, מביאים להרחבה והתעלות הרוח מעל דרך כל בשר. הרי האהבה והרוח הם המנצחים הגדולים פה בסיפור הבלתי נמנע של חיינו בגוף, לא?

  15. תמי כץ לוריא

    מדהים ונוגע.בעיקר בפשטותו.

  16. יפה. אני זוכרת אתכם קוראים את השירים על הבמה.

  17. שירים נפלאים. מרגשים מאוד
    יש בהם ביטוי של זקנה יפה, לטעמי,
    של יצירתיות, צלילות והומור נהדר, חיוניות ורגש עז, ועיניים פקוחות ומקבלות את ההיות ואת המוות.

  18. אהבתי את השיר קבר, אם כי הוא הצליח לבלבל אצלי את כל הזמנים האפשריים. האמנם נדחסו ההווה, העבר והעתיד בכל כך מעט מלים?

  19. אהבתי את השירים המקסימים. הראייה העדינה, היפנית כל-כך הזו, מלאה חוכמה. ואהבה.

  20. הבשר, ה"טרמינל" ומה שמעבר ומעל..
    כמו משיכות מכחול על טקסטורת משי.
    איזה יופי, כמה עדנה !
    (אם כי מצאתי גם נימת אירוניה דקיקה, אבל אולי זו רק אני 🙂

    יפהפה.

    • אולי מירי, אירוניה, ואולי לעג עצמי?
      תודה.

      • לעג עצמי? אינני יודעת. לעג הוא מונח בוטה מדי למקרה זה. נדמה לי שיש באירוניה כדי לרכך את מה שמימלא צפוי ובלתי ניתן לשינוי.
        ולמה להוסיף מכאוב על דווי?
        כך או כך, היה לי נוח להעתיק את החויה למימד ויזואלי (ציור), שאליו אני קשורה יותר.

        התודה לך, על תרגום מקסים.

  21. מירי פליישר

    שירים נפלאים ותרגומים נעימים לעברית .
    נכנסתי לקישור ואהבתי את הרישומים
    טוקיו……….
    תמסור דש לכל קרמיקה וקרמיקה שתפגוש
    ממני

    • הקרמיקה ביפן היא דת, מירי. "וואבי סאבי" שהתחיל כשם של סגנון הפך לאפיון של דיבור, לבוש, הליכות והתרבות היפנית בכלל.

      • מירי פליישר

        וואבי סאבי זה אני . כל הטבעי ישן וזקן עם נימים של זכרון העבר הצעיר .
        כשאתה שם נראה אותך מביא לי שם של גלריה שאתה חושב שתבין את אמנותי…
        שם מספיק כי האינטרנט ימשיך משם.

        • מירי היקרה, אני שם רק לביקור קצרצר הפעם. אבל בכל מקרה, יותר מבכל מקום אחר שאני מכיר, זה ממש ממש לא עובד ככה ביפן, גם לא במקרה אחד מאלף.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור