אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך

   *   הַזֶּרַע זוֹכֵר אֶת הַפֶּרַח שֶׁפָּרַח   הַזֶּרַע זוֹכֵר אֶת הַפֶּרַח שֶׁיִּפְרַח   *      מתוך "פנים", עם עובד  1990          ארבע ההסכמות  

   שפה שקרמה גוף    60:  מן הנצח אל הזמן   צורת הפועל שכיום קרויה בפינו "עבר" נוצרה משם העצם, מן ההצבעה על משהו – 'מה שכאן' – בבחינת מובחן ומוגמר, כהתרחשות שנשלמה. "בראשית ברא אלוהים" – כלומר ברא עד תום, ברא בבריאה גמורה.   בהבחנה כזו הפעולה עשויה להיות שלמה ומוגמרת לאו דווקא מבחינת זמנה, אלא גם במידתה או ...

   ושיר חוזר מתוך ליל הנפש, חיים שלא נחיו, אזהרה, שלום   צֵל    כְּמוֹ אֶת הַגּוּף בַּחֲלוֹם    דֵּי קַל לִשְׁכֹּחַ אוֹתוֹ הוּא גָּדֵל רַק בַּמִּדָּה    שֶׁהָאוֹר שׁוֹקֵעַ –   בַּהַתְחָלָה    רַק גּוּר שֶׁל חֹשֶךְ עָקוּר מִלִּבְּךָ    מְלַקֵּק אֶת שׁוֹקֶיךָ בְּלָשׁוֹן מְחֻסְפֶּסֶת   וְזֶה כִּמְעַט מְשַׁעֲשֵׁעַ כְּשֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב עַל זֶה                                     הַמֵּתִים זוֹרְקִים לוֹ עֶצֶם לְבָנָה אֲבָל אַחֲרֵי שָׁעָה    ...

        השיגעון האלוהי   מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוסות, ומאמין שיוכל להיעשות משורר הגון מכוחה של אמנות,  לא יתקדש בסודהּ, ושירתו – שירת המיושב בדעתו – תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השיגעון.   [אפלטון, פידרוס 244-245, תרגום י. ליבס]   "טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השיגעון", טוען אפלטון, ומזכיר בין הנהנים מחסדו של ...

     על הספר הטוב והספר המוחמץ של השנה   באר החלב והעם היהודי   גם אם אסתפק בתחום השירה, לא קל להניח אצבע בוטחת על הספר הטוב של השנה. חודשיה הראשונים של 2009 כבר הניבו כמה ספרים הראויים לתשומת לב ועין: "עיבל" של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד), "יופי מאוחר" של טוביה ריבנר (קשב) או "אלג'יר" של רוני סומק (זמורה-ביתן). אבל ...

    מְשׁוֹרֵר    הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת    הוּא שׁוֹמֵעַ                              אֵין שָׁם מִלִּים     רַק מוּזִיקָה שְׁנֵי עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּחַלּוֹן     צוּרוֹת שֶׁל דְּיוֹ בַּמַּחְבֶּרֶת.   הוּא מוֹנֶה שׁוּב אֶת צוּרוֹת הַחֲלוֹם: שְׁנֵי עֵצִים     הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת     אֲהוּבָתוֹ סוֹגֶרֶת חַלּוֹן.   הוּא יוֹשֵׁב בְּשׁוּלֵי הַדַּף                                   עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּמַּחְבֶּרֶת לִבּוֹ סוֹבֵב עִם הַשָּׁעוֹן עַל הַקִּיר     וְעַכְשָׁו צִלְצוּל אַחֲרוֹן   הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו     שׁוֹמֵעַ. 'אֵין ...

     מחשבה – דיבור – עולם   בדיון שנוצר בעקבות הרשומה כזה כאילו הבנתי שכולנו כל כך רגילים לוויכוחים על שפה גבוהה לעומת נמוכה או על שפה תקנית לעומת שגויה, עד שההבחנות שביקשתי להבחין בנימת הרגש ובפתיחות הדיאלוגית שמעבירה שפה, הן לא לגמרי מובנות.  ההבחנה שאני מבקש להבחין כאן הפעם היא בין 'טעות' לקהות ובין עברית להיבריש, וכדי לזרום ...

    שפה שקרמה גוף    58:  כזה כאילו   עם מיתוס הצבר הישראלי ירשנו גם את הערך של הדיבור הישיר והפשוט. דיבורי עקיפין נתפסו כסימפטום של פחד וחוסר החלטיות או כדיבור צבוע שתכליתו הסתרת האמת ותמרוּן הזולת לרעתו. מיתוס הצבר נוצר כאידיאל של טוהר נאיבי,  מין גלגול ציוני של דמות הפרא האציל. שפתו הייתה אמורה להיות שפת מחשבה חדשה, נגד-גלותית, תבנית ...

    לא הרחק מהמולת הרחוב הבטחתי ב"תל אביב: 100 שנות בדידות?" גם תל אביב "אחרת", וב"בננות והעיר הגדולה" – להביא שיר עירוני נוסף. השיר שאני מביא כאן עומד וגם לא עומד בשתי ההבטחות: עיר כפולה שמתחילה בחוף תל אביב, טסה אחורה בזמן, ומסתיימת באיזורי הדמדומים של האני.       מִנְחָה   לֹא הַרְחֵק מֵהֲמֻלַּת הָרְחוֹב, מִכַּוְּרוֹת הַמַּעַשׂ הַמְיֻמָּן ...